שירתתי בצה”ל שירות מלא כמכונאי מטוסי F16 בטייסת קרב של חיל האוויר. בשירותי הצבאי למדתי רבות על חיל האוויר שלנו, על סוגי התפקידים השונים בו ועל המשימות השונות הניתנות לטייסת שבה שירתתי ועל תרומתן החשובה להגנת המולדת.
בזמן שירותי הסדיר בשנות ה-90 המאוחרות, צה”ל עדיין פעל בדרום לבנון במקביל לפעילותו בעזה ולכן נדרשנו לא פעם לפעילות מאומצת בשעות מאתגרות, לקחת החלטות בתנאי וודאות חלקית ובד בבד להיות מקצועיים ביותר בכדי להבין את ההשלכות האפשריות להחלטות שנקבל.
למדתי רבות על חשיבותם המכרעת של ערכים כמו דבקות במשימה, רעות ומקצועיות להצלחת המשימה ויותר מכל – על יכולותיי האישיות ללמוד בזמן קצר כמות חומר אדירה (ביחס למה שלמדתי בתיכון) ולהכיר כל חלק במטוס, כל מפסק בתא הטייס ומצביו השונים ועל יכולותיי לעבוד בצוות ולתפקד תחת לחץ ובשעות לא שגרתיות.
תוך כדי השירות הצבאי שלי, נחשפתי לא מעט להילה אשר אפפה את הטייסים שלנו. אווירת העבודה אצלינו היתה באופן כללי לא רשמית במיוחד ודומה יותר לאווירה ששוררת במקום עבודה אזרחי או לסביבת ההייטק בה אני נמצא כיום. אבל למרות זאת, כאשר הטייס הגיע לדת”ק (דיר תת קרקעי שבו נמצאים המטוסים) היה מיד רץ אליו אחד המפקדים ללוות אותו למטוס, וכאשר היה עולה בסולם לתא הטייס היינו נדרשים לעלות מיד איתו בסולם בזריזות כדי לשלוף מתחת לישבנו את “מדרך התא”. “מדרך התא” הוא אביזר פלסטיק רחב בצורת האות U שנדרשנו להניחו על כיסא הטייס מיד עם נחיתתו כדי שלא נשב או חלילה נלכלך את כיסא הטייס. מיד לאחר ששלפנו את מדרך התא וזרקנו אותו לחבר שעמד למטה והניח אותו במקומו, היה הטייס מתיישב במקומו ואנו היינו נדרשים לחגור אותו בכיסאו משל היה תינוק. כל זאת כאשר בדרך כלל, הטייס לא משגיח כלל בקיומינו או מדבר איתנו.
לפי הנוהל הכתוב, בשלב זה היינו נדרשים לומר לו “טיסה נעימה”, לרדת בזריזות בסולם ולנתקו מהמטוס. לאחר מכן היינו מסמנים לו באגודלינו המורמים כי “הכל בסדר” והוא יכול לצאת בבטחה מהדת”ק ובקשר הפנימי מאחלים לו שוב טיסה נעימה (לפי הנוהל הכתוב) ונדרשים להצדיע לו. זאת, למרות שלא נדרשנו להצדיע לאף אחד בכל הבסיס למעט במשפט. באופן כללי, כאשר טייס היה מגיע לדת”ק, בדרך כלל היתה משתררת אווירה אחרת של כבוד וריחוק. בדרך כלל גם לא ידענו את שמותיהם הפרטיים של הטייסים השונים. כמובן שהיו טייסים בודדים שהיו קצת אחרת וקצת פחות מורמים מעם ולפעמים זרקו איזה “מה נשמע?” ולנו זה הרגיש כאילו הם ממש “סחבקים” בטירוף.
בנוסף, ראינו את ההערצה המטורפת כלפי הטייסים שהייתה ל-“בנות של ההטסה”, בנות בתפקידים שונים בגף טיסה שהיו בחיכוך מתמיד עם הטייסים השונים ובשל כך, כך לפחות זה היה נראה מבחוץ, הרגישו את עצמן כאילו הן קרובות יותר לאלוהים והסתובבו עם אף מורם באופן מאד מופגן וברור. תרמו לזה בוודאי פעילויות הגיבוש הנפרדות שהיו לגף הטכני מאשר לאלו של גף טיסה – משל היו חיילים סוג ב’ וסוג א’: הטובים לטייס והטובות לטייסים.
בתקופה האחרונה ראיתי בפעם הראשונה בחיי כיצד אותם טייסים בכירים יותר ופחות מחליטים באופן מזעזע כי יש אנשים במדינה שעליהם הם מוכנים להילחם ולהגן ויש כאלו שלא. שיש אידאלים ששווה להם להילחם עבורם וכאלו שהם פשוט לא יהיו מוכנים בשבילם להיכנס לקוקפיט. שוטרים ושופטים שמחליטים שיש מחאות שמצדיקות הרג של חפים מפשע באמבולנס בדרכו לבית החולים ויש מחאות שלא מצדיקות אפילו חסימה של כביש צדדי נידח.
טרום השירות הצבאי ביליתי שבוע מאד משמעותי בישיבת ההסדר בישוב חיספין ברמת הגולן בו למד אחי באותה תקופה. באותו שבוע ובכלל, דרך סיפורים וחוויות משירותו הצבאי וגם לאחר מכן דרך החוויות של בני משפחה אחרים ששירתו בתפקידים מאד מגוונים בצה”ל אליהם הגיעו לאחר תקופה משמעותית בישיבות או במכינות קדם צבאיות, הכרתי היטב את החומר שממנו עשויים אותם בחורים.
בחורים שלמדו עוד מגיל גן, את החשיבות של ארץ ישראל, עם ישראל ותורת ישראל. בחורים שלמדו כבר בבית הספר היסודי להכיר בערך של מדינת ישראל, מצד עצמה ולא כמדינה שכל מטרתה היא לשמש מדינת פליטים ליהודים שברחו מהשואה, בחורים שלמדו כבר בישיבה התיכונית את המשמעות האמיתית של מדינה יהודית דמוקרטית, את החשיבות המכרעת של תרומה של כל אחד ואחד למאמץ הכביר הזה של הקמת ושמירת מדינה יהודית לעם ישראל, את המשמעות האמיתית שיש לביטוי “העם הנבחר” לגבי עם ישראל ואת החובות הנגזרות מכך, בחורים ששירתו בצבא, ועברו אתגרים נפשיים ופיזיים מהקשים שיש ולמרות זאת, חזרו והתנדבו שוב לחזור, משום שהבינו את החשיבות של תפקידם בסיפור הכללי.
חשוב כאן להדגיש: מדובר בבחורים שלימודי הגמרא וגם לימודי מקצועות החול הביאו אותם לרמה אינטלקטואלית כזו שהם באמת מסוגלים להתמודד עם כל לימוד שיצטרכו בחייהם. מדובר בבחורים שרבים מהם משרתים בחיל השריון, בצוללות ובתפקידים רבים נוספים שהמורכבות הטכנית בהם לא שונה מהותית מהטסת מטוס. לפעמים אף מורכבת ומסוכנת ממנו בהרבה כך שאני משוכנע שלו בחרו בכך יכלו להטיס מטוס קרב בקלות. העניין הוא אחר:
בחור כזה שספג את ערכי אהבת התורה, העם והארץ מינקות, בחור שבכל שבת מתפלל עם כולם תפילה לשלום המדינה ואומר “…וּשְׁלַח אוֹרְךָ וַאֲמִתְּךָ לְרָאשֶׁיהָ, שָׂרֶיהָ וְיוֹעֲצֶיהָ, וְתַקְּנֵם בְּעֵצָה טוֹבָה מִלְּפָנֶיךָ. חַזֵּק אֶת יְדֵי מְגִנֵּי אֶרֶץ קָדְשֵׁנוּ, וְהַנְחִילֵם אֱלֹהֵינוּ יְשׁוּעָה וַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן תְּעַטְּרֵם, וְנָתַתָּ שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וְשִׂמְחַת עוֹלָם לְיוֹשְׁבֶיהָ…” ללא קשר לעמדתם הפוליטית, להיותם אנשים דתיים או חילונים ואפילו ללא קשר לעובדה האם הם יהודים או לא, לא יוכל להיות טייס קרב שחושב שהוא מורם מעם אך ורק בשל מקצועו, טייס שחושב שזה סביר והגיוני להשתמש במקצועו כדי להגן רק על אזרחים שאיתם הוא מסכים לגבי אופן הנהגת המדינה ואת השאר יהיה בסדר גמור להשאיר לגורלם ואף לסכן את עתיד המדינה על ידי יציאה בהצהרות על כך שיסרב פקודה לתקוף באיראן, טייס שסבור שזה הגיוני לסכן אזרחים חפים מפשע בכך שהוא חוסם כביש ראשי ומעכב אמבולנסים או רכבי ביטחון אחרים או סתם מעכב אנשים בדרך לעבודת יומם ומסכן את פרנסתם של מיליונים התלויים בכך.
לא. טייס כזה הוא לא יוכל לעולם להיות.