לאחרונה בקהילתנו התעורר דיון בשאלת האופי הראוי לחגיגות שמחת התורה תשפ”ה הבא עלינו לטובה לאור טבח שמיני עצרת האחרון והמלחמה אשר עודנה מתנהלת בגבולותינו במזרח, בצפון וגם בדרום ואף ביהודה והשומרון. היות ולהבנתי שאלות דומות מתעוררות להן בבתי כנסיות ובקהילות נוספות ראיתי לעצמי חובה ללקט מספר מקורות, להתייעץ עם מומחים ככל שידי משגת ולהביא את דעתם בצירוף דעתי האישית בנושא כאן לכל המעוניין.
מימד הנצח ומאורעות השעה
בחגים שלנו, ישנו מימד נצחי שנועד להתקיים לעולם. גם התורה שלנו היא תורה נצחית ובלתי משתנה. משום כך, גם כאשר מתגלות המצאות חדשות או “תנאי השטח” משתנים אנחנו לא משנים בתורתינו דבר, אלא בוחרים להסביר את המצב הנוכחי או לפסוק הלכה כזו או אחרת במצב החדש שנוצר, לאור הטקסטים הנצחיים שבתורתינו. גם באופי החגים והשבתות – לא שינינו דברים באופיים מפני מאורעות השעה עד היום אלא העצמנו את מימד הנצח שבהם בכל פעם מחדש. לראיה, אפילו אדם שלא עלינו שני הוריו נפטרו בערב פסח יצטרך לקיים ליל סדר כהלכתו ולשמוח בשמחת החג. לדעתי נכון להמשיך ולעשות כן גם בימינו.
בהתכתבותי עם הרב יגאל לווינשטיין, ראש מכינת “בני דוד” שבעלי, הדגיש הרב כי בשמחת תורה אנו שמחים על הופעתה של התורה הכללית שהולכת ומופיעה בתחיית עם ישראל. וגם על היות התורה שלנו מקור גילוי צלם האלוקים שבאדם, לא רק ברמה הפרטית אלא בעיקר ברמה הכללית, הלאומית בבחינת “ממלכת כהנים וגוי קדוש” וגם “והייתם לי סגולה מכל העמים”. כמו כן, היות והתורה נתנה לנו כעם, כקבוצה ולא כאוסף של יחידים. עיקר שמחת התורה הוא על כך שתורתינו מופיעה במרחב הציבורי ושתחייתנו הלאומית הופכת יותר ויותר תלוייה בקשר שלנו אל תורתנו.
המלחמה הנוכחית בה אנחנו מצויים, הולכת ומבררת כי תחיית ישראל וגבורת ישראל תלויים בקשר שלנו לזהות היהודית שלנו ולתורתנו וככל שלחיילים שלנו יש יותר קשר לזהות היהודית שלנו כך יש להם יותר גבורה, יותר מסירות נפש ויותר כוח וסיבולת להחזיר מלחמה לצר הצורר אותנו. בעוד שבהקמת המדינה חזינו בגבורה לאומית ללא קשר ליהדות, המלחמה הזו חושפת את הצורך בקשר הזה וכל קיומנו תלוי בקישור עמוק לזהותנו היהודית. כמו כן, במלחמה הזו חזינו בקשר ההדוק בין התחייה הלאומית שמתבטאת בהחלשת כוחות הרשע בעולם לזהותנו היהודית שהתבטאה באינספור גילויי התנדבות, חסד ומסירות נפש – בהחלט עם ישראל במיטבו. אמנם, זה נכון שזה מתגלה תוך כדי ייסורים, אבל בדיוק כך נכתב שארץ ישראל נקנית בייסורים (גמ’ ברכות ה, א). משום כך, דווקא השנה שמחת התורה צריכה להיות גדולה יותר מזה שנים רבות.
אז והיום
לדעתי, בכל הדורות, יהודים תמיד הסתכלו בהיסטוריה בחיפוש אחר פתרונות למצבים המשתנים. לכן, החלטתי גם אני לחפש תיעוד היסטורי של מצבים דומים ומה החליטו גאוני התקופה לעשות. ממקרים אלו אני מקווה שנשכיל לקחת השראה ולקחת החלטות נכונות ונבונות:
בשנה שלאחר פרעות תרפ”ט (שבהרבה מובנים היו דומות – אולי דומות מידי – לזוועות שמיני עצרת האחרון) הרב קוק בגאונותו האדירה ידע להתמודד באופן נכון ומעצים. היות והקטע ריגש אותי כל כך, החלטתי שבמקום לסכם אותו אביא אותו ככתבו וכלשונו:
“בשמחת התורה שלאחרי שנת תרפ”ט, רב היה הדיכאון, אחרי מאורעות הדמים בארץ, פרעות הערבים והטבח בחברון (שלשמעו התמוטט הרב והתעלף) – כיצד ישירו? כיצד ירקדו? והנה נכנס הרב למעגל ההקפה הראשונה, ופתח ברגשת קודש: “הרנינו גויים עמו, כי דם עבדיו יקום” — זרמי דמעות פרצו מעיני הציבור, ומיד נתלכד מעגל-איתנים, וכשהלב שותת דם והעיניים יורדות דמעות, התלהטה מנגינה חדשה שסחפה איתה את כל הקהל”. (מועדי הראי”ה פרק ח’ – שמיני עצרת)
גם בשמו של הרבי מפיאסצנה, בעיצומה של השואה, מובאים דברים דומים:
“בעודו אפוף ביגונו, ערך הרבי את שולחנו בסוכה קטנה ונסתרת מעיני הצוררים ועם שחר נכנס אל בית מדרשו מוכן ומזומן לפתוח בעבודות היום משל לא אירע עמו דבר. נפעמים הביטו החסידים ברבם אשר כל שינוי לא נראה על פניו והוא מתפלל בדבקות עילאית ורגשי קודש.
הוא חשש שמא לא יוכל הש”ץ לעצור ברוחו מחמת צערו, ולכן ציווה לשלוח לפני התיבה חסיד זקן ורגיל אשר חזקה עליו פקודת רבו והצליח להתאפק ולכבוש את צערו וכאבו. אלא שבמהלך התפילה הטעונה, גבר הצער והכריע גם את אותו ש”ץ בא בימים ועיניו החלו לדמוע. הרבי ראה את המתרחש ומיד הרעים בקולו “יום טוב!” והשמחה שבה למלא את בית המדרש.
כוס התרעלה ששתה הרבי הקדוש התמלאה ובמהלך החג נפטר בנו כשהוא מייחד את השם במורא ולצידו ניצב אביו הגדול.
ימי החג חלפו ועברו בפחד ופחת על יהודי העיר שבינתיים נכנעה לגרמנים, אולם זיק של תקווה האיר בכל זאת בלבם של המוני יהודים שזכר שמחת תורה הקרב ובא עורר בהם זכרונות נעלים אשר לרגע קט היה בכוחם לשאת אותם מעלה מעלה אל עולם אחר, זך ומורם, בו לא היתה לנאצים הארורים שום שליטה ונגיעה.”
בספרו הנהדר “אל תשלח ידך אל הנער” מתאר הרב ישראל לאו כיצד, דווקא בעיצומה של השואה הנוראה באירופה, התחיל מנהג ההקפות השניות:
“בתש”ג, אוקטובר 1942, הסתיימו החגים בתל אביב, כמו בארץ כולה, בשמחת תורה. במוצאי החג אנשים התפללו תפילת ערבית של יום חול, עשו הבדלה בביתם, פירקו את הסוכה והחלו להיכנס לשגרת החולין. אך הרב פרנקל ביקש מקומץ המתפללים שלו בבית הכנסת “אהבת חסד”, ברחוב עמק יזרעאל בדרום תל אביב, הנקרא היום רחוב הרב י. פרנקל – על שמו – שימתינו עוד כמה דקות. המתפללים לא הבינו את בקשתו המוזרה, אך כיבדו את רצון רבם. הוא הוציא ספר-תורה מארון-הקודש, ובקול נרגש אמר למאזיניו: “הטלפונים כבר אינם עונים, המברקה מושבתת, הדואר חדל מלהתקיים. קהילות שלמות בפולניה, ובמקומות אחרים באירופה, מנותקות ואיננו יודעים מה עלה בגורל היהודים. בשעה זו בדיוק היו אמורים לערוך בוורשה, בקראקוב ובכל עיר אחרת באירופה, הקפות; ואנשים היו באים לחגוג ברוב הדר את שמחת-תורה. איננו יודעים אם בתי הכנסת שם פתוחים, האם יהודים יכולים לבוא בשעריהם והאם נערכות הקפות. הנתק בינינו לבינם הוא מוחלט, ולמרות נסיונותינו ליצור קשר הקהילות אינן עונות. כיוון שכל ישראל ערבין זה בזה, בואו נהיה אנחנו להם לפה ונערוך, סמלית לפחות, הקפות בשמם ולמענם”. המתפללים נענו לקריאתו בהתרגשות רבה והחלו מקיפים את הבמה עם ספר התורה. הרב פרנקל אמר בקול רם: “אנא ה’ הושיע נא, אנא ה’ הצליחה נא”. הקיפו את הבמה, שרו שיר והכניסו את ספר התורה לארון הקודש. ומאותו יום, במשך 61 שנים, בקצה רחוב עמק יזרעאל היו נערכות מדי שנה בחג הסוכות “הקפות העדות”, שנקראו כך על שם מיזוג הגלויות שהיה בהן. כך החלה המסורת של “הקפות שניות”, שאותן יזם והנהיג הרב יצחק ידידיה פרנקל, מסורת שלא היתה קיימת עד אז בארץ ישראל, לא על פי דין ולא על פי נוהג.”
“אשר תקראו אותם במועדם”
החגים היהודיים לא זזים לא בלוח השנה ומהווים עוגן חשוב ברמה הלאומית, הקהילתית, המשפחתית והאישית. בשונה מחגיהם של המוסלמים למשל, אשר זזים בין עונות השנה בשל לוח השנה הירחי, החגים שלנו קשורים בקשר עמוק עם הטבע והבריאה ותמיד חלים בתקופות משמעותיות בשנה החקלאית.
גם באופיים החגים שלנו אינם משתנים (בצורה משמעותית) לאורך הדורות. כלומר, תשעה באב הוא יום אבל לאומי ודתי (הדת היהודית מורכבת מצבע הלאום וצבע הדת בדיוק כמו שהצבע ירוק מורכב מצהוב וכחול, ברגע שערבבת אותם אין דרך לפרק אותם חזרה) ולכן עם השנים נוספו לו קינות נוספות על אירועי אבל משמעותיים נוספים – והשנה נוספה גם הקינה היפה והעצובה על בארי החרבה.
הציווי מהתורה “ושמחת בחגך” המחייב אותנו להתאמץ ולמצוא את הדרך הנכונה לשמוח בחגינו למרות הכל. בעיניי היהדות למודת הסבל ידעה שתמיד יהיו סיבות טובות לעמנו להתאבל אבל ביקשה גם את הדחף הזה לעדן ולתחום – בבחינת “עת ספוד ועת רקוד”.
לסיכום
בעיניי, במובנים רבים, עצם השאלה האם לשנות ממנהגי אבותינו בשמחת התורה הינה מיותרת ומעידה על בעיה מהותית שהרי אם כבר באנו לשנות את אופי החגים בעקבות אירועי התקופה אפשר להחציף פנים ולשאול מה היה קורה אילו בתשעה באב העזתים היו מרימים דגל לבן, נכנעים, מחזירים את כל החטופים עד האחרון שבהם ואנחנו היינו מקימים עיר שתשתרע מרפיח ועד אשקלון, האם היינו מבטלים את תשעה באב ועושים הקפות שניות? אני מנחש שלא. ובצדק.
מעבר לכך, לדעתי, אם היינו מעוניינים להעניק ליחיא סינוואר וחבריו העומדים עלינו לכלותינו, פרס על מפעל חיים, זה היה הפרס המתאים ביותר. כל מי שהיה בעוטף אחר הטבח הבין שהמטרה של הטבח היא לא רק ההרג של היהודים אלא גם ובעיקר הזעזוע והפחד שהם רצו שנרגיש והאבל התמידי שלא יוכל להרפות מאיתנו. אם ניתן להם את זה על מגש של כסף – הרי שהפסדנו ובגדול.
לסיכום, דווקא בתופת המלחמה הנוכחית שעדיין לא ברור כיצד ומתי תסתיים, ראינו דווקא את התורה משחקת תפקיד כל כך משמעותי החל בתפילת שמע ישראל שנלחשה בממ”דים בעוטף בין לכודים לבין עצמם ובין לכודים למחלציהם, דרך תקיעות השופר ונאומי היציאה לקרב של מפקדי היחידות השונות שבהחלט היו מחוברים בקשר אמיץ לתורתינו וכלה אולי בדרישה של חיילים רבים ללבוש טלית קטן.
גם חלק לא מבוטל מהחטופים שחזרו פתאום הרגישו צורך להתחבר מחדש כמו שאמר יגיל יעקב בן ה-12 שחזר מהשבי:
“כששואלים אותי לרוב מה הכי החיבור האמיתי שלי עם הקב״ה אני עונה שבשבי כל מה שהחזיק אותי הייתה האמונה שאני לא לבד, שיש איתי אותו את האחד הזה שאומנם לא הצליח לשמור עליי מפניי זה שנחטפתי אבל בהחלט שמר עליי, כל שעותי בשבי. ועל זה נאמר השגחה אלוהית, השגחה אלוהית שאני באמת חושב שתמיד הרגשתי לפני תמיד הרגשתי אותו איתי שומר עליי מכל צרה ומכשול. כשחזרתי ישר אמרתי לכולם, שאני רוצה להתחיל ללכת עם כיפה ועם ציצית וכולם צחקו לי בפרצוף אמרו לי מה, אתה משוגע? מה קשור עכשיו כיפה וציצית. אמרתי להם שכל השהייה שלי בשבי חשבתי על זה, הגיעה התקופה של הסליחות ואני מרגיש שיש לי הרבה על מה לבקש סליחה וגם מרגיש חיבור מספיק גדול בשביל ללכת לשם בשביל גם להכיר תודה להגיד תודה על ששמרת עליי מהאויבים שלי, שלנו. אבא, תודה על הזכות להיות כאן בחרת לי הדרך הנכונה, ולא תצטער על כך אני אוהב אותך טאטא ובטוח שאתה מנסה לשמור גם על החטופים שעדיין שם.”
אפילו טרם המלחמה היו תלמידי גימנסיה הרצליה שהתעקשו להניח תפילין כי הרגישו מחוברים ליהדות באופן שלא ניתן להסביר אותו במיוחד לאור סגנון החינוך במוסד זה. אם כל אלו לא סיבה מספקת לחגוג את שמחת התורה דווקא השנה ברוב עם והדר וללא שום רמז לאבלות מכל סוג, אני באמת כבר לא יודע מה כן.