עם הזיכרון ומלחמתו למען השיכחה

הקדמה

המאורעות במהלך מלחמת שומר החומות וממנה ואילך הובילו אותי למספר תובנות כלליות שחשבתי שנכון לשתף איתכם. עבורי, תובנות אלו היו בבחינת הארה מסויימת על מצבנו ברמה העולמית, הלאומית והאישית, על שורש הבעיה כפי שאני מבין אותה ועל איך היהדות, באופן שאני גדלתי עליה, היתה אמורה להוות פיתרון מלא ושלם לבעיה זו.

פוסט זה אמנם חריג ביחס לפוסטים אחרים בבלוג זה, הן בנושא שעליו נכתב והן בהיקפו. הוא בהחלט פוסט “למיטיבי לכת”. מי שמכיר אותי היטב יודע שאין הרבה דברים שאני מתעב כמו תרבות ה”אמלק”… אני סבור שישנם בעולמינו רעיונות טובים מאד שלא ניתן “לאמלק” אותם למשפט או שניים. לדעתי, אנו חייבים לדעת לאמץ את המורכבות שכן היא חלק מהעולם בו אנו חיים, אם נרצה בכך ואם לא. משום כך, לא תיקצרתי את הפוסט הזה ואף על פי כן – אני מאתגר אותך לקרוא אותו עד סופו ולהגיב. אם את או אתה באיזה שהוא אופן דומה לי – כנראה שתמצא או תמצאי אותו מעניין.

עם זאת, הערה נוספת: אם הגעת לכאן כדי לבדוק באיזה תחום עוסק בלוג זה כדאי להבהיר כי פוסט זה אינו מייצג נאמנה את שאר הפוסטים בבלוג זה וכדאי לעבור לפוסטים אחרים, כאלו שלא מתוייגים תחת off-topic. 

הפוסט הזה הוא סיפורם של ארבעה-עשר סיפורים שונים ועל האופן בו הם מרכיבים יחד תצרף שלם אשר לדעתי מהווה עבורינו סכנה קיומית אמיתית. לא פחות מזה. חלק מהסיפורים קשורים זה לזה בדרכים שונות וחלקם ייראו לכם תלושים לחלוטין, הסירו דאגה מלבכם – בסוף המאמר הזה, אני מבטיח לתפור מכל הסיפורים הללו שמיכת טלאים אחת שלמה וברורה.

סיפור ראשון – אבולוציה

כאשר צ׳ארלס דארווין (Charles Darwin) פרסם את ספרו הנודע ״מוצא המינים״ (On the Origin of Species) ב-1858 ובו התיאור הבא:

״אפשר להגיד בלשון משל ומליצה, שבכל יום ויום ובכל שעה ובכל חלקי תבל בוחן הבירור הטבעי את השינויים הקלים ביותר, פוסל את הגרועים ומצרף את הטובים. פועל לאטו בלי שחשים בו בכל רגע ובכל מקום, שהזדמנות באה לידו, כדי לשפר כל יציר אורגני ביחסיו עם התנאים האורגניים והבלתי-אורגניים של החיים״

בעצם פרסום תיאוריית האבולוציה, שכיום מקובלת על כל שורות הממסד המדעי, שלל דארווין את גישת הבריאתנות ולמעשה את קיומו של בורא כלשהו לעולם. על אף הביקורת המושמעת לעיתים נגד תיאוריה זו, בעיקר על ידי חוגים דתיים שונים מדתות שונות, רעיון זה היום נחשב לאבן יסוד של המדע המודרני ואף שימש כהשראה לבניית תוכנות מחשב לומדות (אלגוריתמים גנטיים/אבולוציוניים).

סיפור שני – הקפיטליזם

בשנת 1723 נולד בסקוטלנד אדם סמית׳. בספרו The Wealth of Nations שיצא לאור בשנת 1776 הוא תיאר את העקרון שיהיה מזוהה עימו עד היום – ״היד הנעלמה״ וכך הוא כותב:

“כל פרט עמֵל כדי להגדיל את רווחיה של החברה ככל יכולתו. הוא אינו מתכוון לקדם את עניין הציבור, ואף אינו יודע באיזו מידה הוא מקדם אותו. בהעדפתו לתמוך בתוצרת מקומית על פני תוצרת זרה, הוא מכוון רק לקידום ביטחונו; ובאמצעות הכוונת תעשייה זו באופן שתוצריה יהיו בעלי הערך הרב ביותר, הוא מכוון רק כדי להשיג רווח עבור עצמו, ובכך, כמו במקרים רבים אחרים, הוא מובל על ידי יד נַעֲלָמָה לקידום מטרה שאינה חלק מכוונתו. ואין זה תמיד מזיק לחברה שאין כוונתו לכך. באמצעות רדיפת עניינו הוא, הוא לעתים קרובות מקדם את עניינה של החברה ביותר יעילות מאשר אילו התכוון באמת לקדמה. מעולם לא חזיתי בטובה גדולה שיצאה מאלו שניסו להשפיע על הסחר לטובת הציבור.”

לפי זה, משתמע, כי לטענתו של אדם סמית׳, אבי הקפיטליזם כפי שכונה מאוחר יותר, כאשר כל אדם בחברה, פועל על פי האינטרסים המשרתים את טובתו האישית, על אף שאינו מכוון לקידום ענייני הציבור, תושג עבור הציבור התוצאה הטובה ביותר.

רעיונו זה של אדם סמית׳ היווה בין השאר את התשתית לחברות הקפיטליסטיות בהן אנו חיים גם כיום. ואכן, במשך שנים רבות מאז, ילדים ואזרחים חונכו בסופו של דבר להתמקד בטובתם שלהם מתוך הנחה שאין באמת הכרח לכוון לטובת הכלל ושבהתמקדות בטובתם שלהם הם בעצם מסייעים להשיג את טובת הכלל.

סיפור שלישי – הגן האנוכי

בעקבות תורתו של דארווין, האתולוג והביולוג הנודע ריצ׳ארד דוקינס (Richard Dawkins), יליד 1941, כתב מספר ספרים כאשר הנודע שבהם הוא ״הגן האנוכי״ (The Selfish Gene) שיצא לאור ב-1976 ובו כתב בין השאר כך:

״אנחנו מכונות שרידה ותו לא – כלים רובוטיים שתוכנתו בעיוורון כדי לשמר את המולקולות האנוכיות הקרויות גנים.״

בהמשך הספר הוא מנסה לתת הסברים לקיום האלטרואיזם בטבע, דבר שלכאורה שולל את הברירה הטבעית. בהזדמנויות אחרות הוא גם טען כי הבריאתנות היא “שקר שערורייתי המכווץ את המוח” וכן גם בספרו הפופולארי ביותר ״יש אלוהים?״ שיצא לאור בשנת 2006 ואשר מכר למעלה ממליון וחצי עותקים באנגלית בלבד ותורגם ל-31 שפות, הוא כתב כך:

“אין שום סיבה להתנצל על היותך אתאיסט. להפך, זהו דבר שיש להתגאות בו, בעמידה זקופה ובמבט בוטח אל האופק, שהרי אתאיזם מעיד כמעט תמיד על עצמאות בריאה של הנפש…” 

בנוסף, דוקינס הביע את מורת רוחו גם מהעובדה שבבתי הספר בבריטניה מלמדים את סיפור הבריאה ואת רעיון התכנון התבוני ואף הציע לשלוח להם על חשבונו חומר כתוב ותקליטורים הסותרים עמדה זו.

בעקבות ספריו ובפרט אלו העוסקים במדע פופולארי והמכוונים לקהל הרחב, הפך דוקינס ל״כהן הגדול״ של האתאיזם ברחבי העולם ואף טבע מושגים השגורים כיום בפי כל כגון מִים (Meme) לתיאור האבולוציה של רעיונות בחברה וגם עמדותיו האתאיסטיות אשר שוללות מכל וכל בריאה כלשהי לעולם ואת קיומו של בורא כלשהו, הפכו לידע נפוץ אצל רבים המקבלים את הדבר כמובן מאליו וכאמת מוחלטת.

סיפור רביעי – בינה מלאכותית וחקר המוח

בשנים האחרונות אנו עדים למה שמכונה ״האביב של האינטלגנציה המלאכותית״ מאז היווסדו של תחום הבינה המלאכותית, ידע תחום זה עליות ומורדות. פריצת הדרך של תחום זה היתה, במידה רבה, מאמרו של המתמטיקאי המבריק הבריטי, אלן טיורינג, ״The Imitation Game״ אשר פורסם בכתב העת Mind בשנת 1950, בו הציע את מה שלימים כונה ״מבחן טיורינג״, מבחן שבו בחדר אחד יושב בוחן אנושי, בחדר שני קיימת מכונה ובחדר שלישי יושב נבדק אשר יכול להפנות שאלות בשפה טבעית אל כל חדר מבין השניים במטרה לקבוע באיזה חדר יושב בוחן אנושי ובאיזה חדר ישנה מכונה. אם החוקר אינו מסוגל לקבוע בביטחון את התשובה, הרי שלפי אלן טיורינג, אותה מכונה הפגינה אינטלגנציה מלאכותית דמויית אנוש. מאז ועד היום, הושגו תובנות רבות ומגוונות על אופן פעולתו של המוח כחלק מהמחקר הזה (חקר המוח החל עוד קודם כמובן אבל קיבל דחיפה משמעותית ביותר בעקבות המאמץ להשגת אינטלגנציה מלאכותית ברת השוואה לזו של בן אנוש או אפילו בעל חיים).

תובנות אלו הובילו רבים להאמין שחידת אופן פעולת המוח האנושי פוצחה או שעתידה להיות מפוצחת תוך שנים בודדות ובעיות שהיום נחשבות כמעט בלתי פתירות או פתירות באופן חלקי בלבד על ידי מחשבים, רובוטים ומכונות בכלל, ייפתרו תוך עשור או שניים לכל היותר. חשוב מכך, אנשים רבים בתחום ובציבור הכללי משוכנעים כיום שלאחר שיתברר באופן יותר מלא אופן פעולתו של המוח האנושי, יתברר דימיון יוצא דופן למוחם של בעלי חיים רבים ממשפחת היונקים ובמיוחד, יתברר כי מושגים כמו “בחירה חופשית”, “תודעה” ו-“מצפון” אינם למעשה קיימים באמת והם בעצם תוצאה של אופן פעולת המוח.

למשל, הממציא, חוקר המוח והאינטלגנציה המלאכותית, ג’ף הוקינס (Jeff Hawkins) מייסד חברת Numenta, מסביר בספריו “על האינטלגנציה” (On Intelligence) ו-“A Thousand Brains” כי מבנה הניאוקורטקס, הרכיב במוח האחראי לפעולות החשיבה וההיגיון, מוכיח כי הוא מבצע אלגוריתם, קרי, אופן פעולה, אחיד וזהה לכל הפעולות אותן הוא מבצע. כך למשל, במוח אין אלגוריתם אחד לטיפול בראייה ואחר בשמיעה, ואחר במתמטיקה או פיזיקה – כל הפעולות שאנחנו עושים בעזרת הניאוקורטקס מבוצעות באופן פעולה כמעט אחיד לחלוטין. חברת Numenta, בראשותו של ג’ף, הצליחה לזהות כמעט בוודאות את האלגוריתם העומד בבסיס פעולותיו של הניאוקורטקס. האלגוריתם הזה הוא כמובן מורכב ומרתק אבל לצורך העניין שלנו בו פה, אומר רק כי אלגוריתם זה הוא מנוע חכם לזיהוי סדר של דפוסים ויצירת תחזיות (פרדיקציות) מדוייקות למדי לגבי הדפוס שאמור להגיע על בסיס אלו שבאו לפניו.

אפשר לראות לזה דוגמאות רבות. למשל, דמיינו רגע שמישהו מנגן את ארבעת התווים הראשונים של שיר מוכר – מיד יתנגן במוחכם המשך השיר, אם תקראו את המשפט “אם תרצו אין זו…” תחושו ממש בראשכם את המילה “אגדה”. זו גם הסיבה לכך שלמשל כאשר ישאלו אתכם מהי האות ה17 בטקסט שמוכר לכם מאד – למשל שיר מוכר, עדיין תצטרכו ככל הנראה לזמזם אותו כדי להגיע לאות המתאימה. זאת בעוד שבמחשב, למשל, כל אות שמורה בתא זיכרון משלה ולכן אין לו שום בעיה לשלוף אות מסויימת מתוך הטקסט. באופן דומה, אם אבקש מכם לדעת מהי האות ה30 מהסוף של טקסט כלשהו, כנראה תצטרכו לכתוב אותו כדי למצוא את התשובה. מן הסתם קרה גם לכם שקראתם טקסט שהכיל מילה מסויימת פעמיים ברצף (למשל “את”) ולא שמתם לב וקראתם את הטקסט כאילו היתה כתובה פעם אחת בלבד (למשל במשפט כמו “דוד, תעביר את את המלח בבקשה”). הסיבה לכך היא שהמוח, על בסיס אותו אלגוריתם בדיוק, מזהה את הדפוס “את” ומייצר תחזית ברמת ודאות כל כך גבוהה שאחריו תבוא מילה כמו “המלח” ולכן זה מה שהוא מעביר לזיכרון ולכן זה בדיוק מה שחווינו אפילו שלמעשה המילה “את” הופיעה פעמיים. 

כפי שציינתי קודם, מבנהו ההומוגני של הניאוקורטקס, מחייב כי אלגוריתם כמעט זהה פועל בכל תחומי חיינו ולכן, ככל הנראה, משמש אותנו לכל ההחלטות והפעולות בחיינו בכל תחום. לפיכך, לפי ג’ף הוקינס, התודעה והרצון החופשי, אינם קיימים באמת אלא מהווים אשליה בלבד הנוצרת על ידי המוח שלנו. כך נכתב באתר reason.com בעקבות ספריו של ג’ף הוקינס:

“Thoughts and feelings may be reduced to brain structures and processes. Consciousness and free will may be proven unimportant or illusory. Much of what we value about ourselves, in short, may be explained–or, worse, explained away.”

המשמעות המיידית של נתון זה היא דטרמיניזם מלא, כלומר שבאופן תיאורטי (משום שאין דרך אמיתית לבצע זאת), לו היית יודע באופן מדוייק ומלא את כל החוויות שאדם מסויים חווה בחייו עד רגע נתון – קרי, כל תחושה, כל דבר שראה, שמע, או חש בכל אופן שהוא, היית יכול לדעת בסבירות ממש גבוהה מה אותו אדם יעשה, יחשוב וירגיש.

אחד הרעיונות המובאים בספרו של ג’ף הוקינס הוא השוני המהותי בין המוח הישן לבין המוח החדש – הניאוקורטקס. בעוד שהמוח החדש, אחראי לפעולות האינטלגנטיות “הגבוהות” שמגדירות אותנו, המוח הישן, הנמצא תחתיו, אחראי לדחפים הבסיסיים ביותר שלנו, לרצון לשלוט, להתרבות ולשרוד. ה”מושכות” נמצאות בידיו של המוח הישן, לא של הניאוקורטקס, דבר המאפשר למוח הישן להתעלם מהוראות הניאוקורטקס. למשל – המוח הישן אחראי על פעולות הנשימה, לניאוקורטקס יש יכולת להורות לו לעצור את הנשימה אבל אם המוח הישן מזהה שמתחיל להיווצר מחסור בחמצן הוא פשוט מתעלם ממנו וממשיך לנשום כרגיל. דוגמה נוספת – הניאוקורטקס, בעזרת הידע והניסיון האגורים בו, יודע שלאכול עוגה זה רע לנו לדיאטה, אז הוא יכול להורות למוח הישן שלא לאכול את העוגה המונחת על השולחן, אבל, כפי שכולנו חווינו – המוח הישן, במקרים מסויימים פשוט יגיד “אבל זה יאמי… לאכול… עכשיו!” ויתעלם מהוראות הניאוקורטקס ויתחיל מיד באכילה. המשמעות של מבנה זה היא שקיים כל הזמן, באופן מתמיד, מאבק בין המוח הישן אשר עוצב בתהליכי אבולוציה איטיים וממושכים מאד כדי לייצר דחפים החשובים להישרדות המין שלנו לבין הניאוקרטקס אשר באופן יחסי עוצב כהרף עין על ידי תהליכי אבולוציה מהירים של שכפול מנגנון אחד פעמים רבות מאד לאורך ולרוחב יריעת הניאוקורטקס. במאבק זה יש למוח הישן יתרון משמעותי – הוא שולט בכל השרירים בגוף.

הניאוקורטקס, בבסיסו, ובהפשטה גסה, הוא מנגנון לזיהוי רצפים של דפוסים חשמליים המגיעים מכל רחבי הגוף ומאזורים אחרים במוח, בניית מודלים על בסיס המגמות שזוהו, ביצוע פרדיקציות (תחזיות) לגבי הפלט שרצפים אלו יפיקו ושליחתם, דרך המוח הישן למקומות הרלוונטיים בגוף ובשאר המוח.

סיפור חמישי – דעיכת הסמכות ההורית

במאמר מתוך schoolmykids.com מופיעה הפיסקה הבאה:

Today’s kids just don’t listen to anyone. You would find them answering back at you, arguing and doing only what they feel like doing. Once they turn teens, they just can’t stand anyone’s interference in life, not even their parents.

So, why are kids becoming so aggressive these days? Overall, if you see, we have evolved to become impatient and less tolerant as a society. It is common to have fights and arguments at home. 

כל הורה כיום מכיר את זה מהבית שלו. כשאנחנו היינו ילדים, גם אם התלוננו ומחינו כנגד הסמכות שהיתה להורינו, ידענו תמיד שבסוף נצטרך לציית להם. כיום, המצב שונה בתכלית. ילדים יתחצפו ויענו חזרה, יעשו מה שבא להם גם אם זה בניגוד לדעת הוריהם. פעמים רבות גם ישקרו למען המטרה ובכלל – יהיו הרבה פחות צייתניים מכפי שאנו היינו בגילם.

הר”מ (רב מחנך) שלי בתקופת התיכון, הסביר את התופעה בכך שכל עוד משטרים בעולם היו מלוכניים או דיקטטוריים או לפחות היו נפוצים יחסית, היה לילד הצעיר קל לקבל את העובדה שהוא חייב לציית להוריו ולכבד אותם משום שראה שגם הוריו, קרוביו ושכניו מתייחסים באופן דומה לשליט המקומי. במילים אחרות – היה לו מודל מתאים שאותו השיג מהסביבה. לעומת זאת, כיום, כאשר משטרים אלו התמוטטו בזה אחר זה, גם המודל הזה כבר לא מועבר לדור הצעיר ולכן קשה יותר לדור הצעיר לקבל את מרותם של הוריו.

יתירה מזאת, הגישה החינוכית הנפוצה כיום, שבאה כאנטי-תזה לחינוך הנוקשה והעונשים הפיזיים שהיו נהוגים עד שני הדורות הקודמים, שוללת עונשים כמעט מכל סוג בטענה שאסור לגרום לילד קושי או צער, כתוצאה מכך, ילדים גדלים תחת ההבנה שהכל מגיע להם, שהכל מותר להם ושאם ההורה מסרב מותר להם לבחור בכל אסטרטגיה כדי להשיג את מבוקשם.

בנוסף, חברות רבות כיום ובפרט חברות המייצרות משחקים לטלפונים סלולריים ומחשבי לוח, מקבלות את תקציביהן מפרסום ולכן בעלות תמריץ חזק להשאיר את המשתמש מול המסך זמן רב ככל האפשר תוך יצירת ציפיה חזקה מאד להמשך המשחק וכך, לחשוף אותו לפרסומות המניבות את התשלום להן. תמריץ זה וסכומי העתק הקיימים בשוק זה, אחראים לכך שחברות כאלו, על בסיס מחקרים פסיכולוגיים עמוקים, מצליחות להביא את הילדים, המשחקים במשחקים אלו, לקצב סיפוק מהיר במיוחד, כל פעם שהדמות זוכה בפרס מושמע צליל כלשהו אשר גורם במוח לשחרור הורמוני עונג ובמיוחד דופאמין. כאשר הילדים הורגלו לקצב כזה, הם יתקשו להחזיק את הקשב לאורך זמן או אפילו להמתין בסבלנות למשחק שהוזמן מסין. לכן, מבחינתם הכל חייב לקרות כאן ועכשיו ואם לא – לא יקרה לעולם. המצב הזה מייצר אצלם תסכול עמוק המוצא את ביטויו בהתקפי זעם קשים בכל פעם שהם נדרשים להמתין או להקשיב למסר מורכב.

סיפור שישי – שלום במזרח התיכון

הר”מ (רב מחנך) שלי בתקופת התיכון, הסביר לנו פעם באחד משיעוריו, כי מאז מלחמת העולם השניה, חלה התקדמות טכנולוגית מטאורית במישורים רבים אשר הביאה לקיצור תהליכים רבים הנוגעים לכל אספקט בחייו היום יומיים של הפרט. החל בתחום הבישול כאשר סיר הלחץ קיצר את זמני הבישול משעות לעשרות דקות, דרך המיקרוגל שהמשיך וקיצר עשרות דקות לדקות בודדות או שניות בודדות. התופעה כמובן בולטת בתחומים רבים נוספים כגון כביסה שקוצרה מיום עבודה שלם של עבודה ידנית, לכשעה וחצי של מכונה אוטומטית, המחשב ומהפיכת האינטרנט בהמשך קיצרה תהליכים יום יומיים שלקחו בעבר ימים, שבועות ואף חודשים לכדי שניות או דקות. מבחינת האזרח הפשוט, המגמה הברורה הנראית היא קיצור משמעותי ודרמטי מאד של תהליכים יום יומיים בכל הרמות ולכן, נוצרת ציפייה להמשך המגמה הזו לתחומים נוספים וביניהם גם לשלום בין מדינות ועמים במזרח התיכון.

נושא נוסף הקשור מאד לעניין זה הוא ההבדל המהותי בין הנרטיב הנוצרי לנרטיב היהודי ולזה המוסלמי וכיצד הם משפיעים על חיינו. הנרטיב הנוצרי מתבסס על אדם, ישו, שהיה מושפל ודחוי ובהמשך נצלב. אדם זה היה מוביל הדת הנוצרית ולכן נתקבעה אצלם התפיסה כי הצדק הוא תמיד עם החלש, אם החזק רוצה להוכיח כי הצדק איתו הוא יצטרך להתאמץ מאד כדי לשכנע אנשים בטענתו זו. הנרטיב המוסלמי התבסס על כיבושים רבים שעשה מוחמד על ידי שימוש בכוח החרב ועל שימוש בטקטיקות הטעייה כדי להשיג את מבוקשו. אשר על כן, המוסלמים רואים במי שהכוח איתו, החזק, את הצודק ואילו על החלש נגזר לוותר ולהתקפל.

בימינו, כאשר מזה שנים רבות מאד, שליטי המדיה כמעט ללא עוררין (לפחות במערב) הם אולפני הסרטים ואתרי האינטרנט השונים אשר את תוכנם מובילים אנשים שהם, על פי רוב או נוצרים בעצמם או בנים למשפחות נוצריות. גם אם הם אינם מחשיבים עצמם למאמינים אדוקים, הרי שבשל העובדה שהם נחשפו לנרטיב הזה מגיל צעיר הם יחזיקו בהעדפה מובנית לצד שאותו הם תופסים כחלש ומדוכא. הקבוצות הפלסטיניות בארץ הבינו זאת כבר לפני שנים ומאז הם מקדמים באמצעים מגוונים אג’נדה לפיה הם מסכנים ומדוכאים ובכך הם זוכים לאהדת העולם ואילו אנו, היהודים, בעלי הארץ נתפסים כקולוניאליסטים אכזרים.

סיפור שביעי – הורשת זיכרון

במחקר שבוצע בהובלתם של הדוקטורנטים רייצ’ל פוזנר ואיתי טוקר במעבדתו של פרופ’ עודד רכבי מבית הספר לנוירוביולוגיה, ביוכימיה וביופיזיקה בפקולטה למדעי החיים ומבית הספר סגול למדעי המוח באוניברסיטת תל אביב, הצליחו החוקרים להראות כי בתולעים מסוג C. elegans קיים תהליך של הורשת זיכרון שלא באמצעות DNA.

מחקר נוסף מצא תופעה דומה בזבובי Drosophila melanogaster אשר קיבלו בתורשה העדפה מסויימת בהתנהגות הטלת הביצים שלהם.

מחקר נוסף מ-2013 מצא תופעה דומה בעכברים. החוקרים הצליחו להעביר פחד מריח מסויים בתורשה בין דורות של עכברים. בשונה מתולעים וזבובים – עכברים הם ממש קרובי משפ

אם יתברר כי סביר שתופעות אלו קיימות גם בנו, בבני אדם, תהינה לכך השלכות מרחיקות לכת כמובן על כל מה שקשור בלמידה, בצורך בשינון, וכפי שאטען בהמשך, יהיו לכך גם השלכות מרחיקות לכת על החשיבות שבזיכרון הקולקטיבי.

סיפור שמיני – ג’ון נאש

205 שנים לאחר שנולד אדם סמית׳, בשנת 1928, נולד במערב וירג׳יניה גאון מתמטי בשם ג׳ון נאש. ג׳ון נאש, זכה בפרס נובל לכלכלה על עבודתו בה הוכיח כי למעשה אדם סמית׳ טעה וכי התוצאה הטובה ביותר לציבור תושג כאשר כל אדם בחברה פועל על פי האינטרסים המשרתים את טובתו האישית ואת טובת הציבור. סיפורו המדהים של ג’ון נאש תועד גם בביוגרפיה מעולה של סילביה נסאר ובסרט שזכה ב-4 פרסי אוסקר תחת השם “נפלאות התבונה”.

סיפור תשיעי – ערך החיים ומיקומו בסולם הערכים

בסולם הערכים היהודי, ערך החיים הוא בין הערכים החשובים ביותר ביהדות, כאשר נשקפת סכנת חיים לאדם יהודי (“פיקוח נפש”) מותר, על מנת לעזור לו ולהצילו, לעבור כמעט על כל איסורי היהדות. המילה “כמעט” היא מילת המפתח במשפט הזה. בעולם הערכים החילוני הערך העליון הוא ערך החיים, כמו בביטויים הנפוצים: “חייה ותן לחיות” ו- “יהודי בביתך ואדם בצאתך”. לכאורה, מה יכול להיות חשוב יותר מהיכולת לחיות וממתן אותה יכולת גם לאחר? אבל עיון מעמיק יותר מראה כי למעשה, מצב זה מייצר מספר עיוותים משמעותיים לחיי היחיד והקבוצה:

• אם ערך החיים נמצא בראש הרשימה, הרי שאין שום חשיבות למטרה שלשמה חיים. העיקר לחיות. בבחינת אכול ושתה כי מחר תמות. זה למעשה המצב הטבעי של… חיות ובהמות. כל שהן מנסות לעשות בחייהן הוא להתרבות ולשגשג. האדם הוא היחיד שיצר יצירה תרבותית משמעותית, יצר הבנה מעמיקה של סביבתו הקרובה והרחוקה. הסיבה שהצליח להשיג זאת היא היכולת שלו לייצר קשרים יותר מורכבים עם סביבתו, לא פעם על ידי עידון או אפילו בלימה של האינסטינקטים הטבעיים. ביניהם גם האינסטינקט לשמור על חייו.
• כאשר קבוצה מוכנה לוותר על חיי פרטיה למען אידאל נשגב כלשהו בעיני חבריה, כמו למשל – מחבלים מתאבדים, תומכי השיטה המציבה את החיים כערך עליון, לא מצליחים להבין את המניע שעל פי סולם הערכים שלהם בלתי אפשרי, ומנסים נואשות להסביר את מעשיהם הקיצוניים לכאורה באמתלות שטותיות כגון, אי-רציונליות, לחץ סוציואקונומי, תחושת הכיבוש וכדומה. זאת, למרות שבדיוק כמו במודל הפלנטרי של קופרניקוס, התשובה פשוטה ואלגנטית מאד אך אינה מתיישבת עם סולם הערכים של המאזין: המחבל המתאבד, מוכן להשליך את חייו משום שהוא, בדיוק כמונו, מאמין כי לחייו יש ערך למען הכלל כל עוד הם משרתים איזה שהוא אידאל כלשהו, כאשר הם מפסיקים לשרת את אותו אידאל אין להם ערך משל עצמם ויותר מכך, עשוי להיות להם ערך משמעותי בנטילתם למען אותו אידאל. 
• חייל, כאשר הוא חייל, הערך של חייו חייב להיות נמוך משל חייו של אזרח כלשהו אך גבוה יותר משל חייל אוייב ובוודאי מאשר חייו של אזרח אוייב. כאשר מציבים את ערך חייו של החייל באותה רמה יחד עם חייו של האזרח, בהכרח יפגעו יותר אזרחים חסרי מגן וחפים מפשע. משום שהם בהכרח פחות מנוסים ומוכשרים ללחימה מאשר חייל.

סיפור עשירי – שפה בוראת מציאות

אדם שיטייל ביפן, עשוי למצוא רמזורים שבהם הצבע הירוק מוחלף בגוון כלשהו של צבע תכלת. הסיבה לכך עשויה להפתיע רבים.

(התמונה מתוך https://www.rd.com/article/heres-japan-blue-traffic-lights)

הסיבה אינה קשורה למערכת החשמל או לנורות ברמזורים. הסיבה היא – השפה היפנית. בשפה היפנית כללה מילים לארבעה צבעים בלבד: שחור, לבן, אדום וכחול. אם רצית לתאר משהו ירוק, היית משתמש במילה לכחול – “ao”. רק בסוף המילניום הראשון, התחילו להשתמש במילה “midori” המתארת צמח שנבט או הנץ, כדי לתאר משהו ירוק וגם אז, הוא נחשב גוון של כחול. אגב, גם בחנות הירקות אתה עשוי למצוא “ao-ringo”, שמילולית מיתרגמת ל”תפוח כחול” כשהכוונה כמובן לתפוח ירוק.

בתחילה, רמזורים ביפן היו ירוקים כמו בכל מקום אחר, אבל כל המסמכים הממשלתיים השתמשו במילה “ao” (כחול) לתאר את האור שמציין “סע”. בלשנים יפנים מחו כנגד המצב הזה וטענו שיש להשתמש במילה “midori” (נבט) במקום. הממשלה היפנית ב-1973 החליטה על פשרה: יעשה שימוש בגוון הכי כחול מבין הירוקים, באופן כזה הטרמינולוגיה הישנה על בסיס “ao” תהיה עדיין נכונה.

יש לכך דוגמאות רבות נוספות שמפאת קוצר היריעה בחרתי שלא לכלול כאן אבל העקרון ברור. השפה שלנו מספקת לנו כלים להגדרת המציאות, אם היא מגדירה דברים מסויימים כדומים ואחרים כשונים ככה הם ייתפסו על ידינו ובהתאם לכך נפעל. לא בכדי, תיאר ג’ורג’ אורוול בספרו האלמותי “1984” את המשטר החדש בכך שהסביר כי הם יצרו שפה חדשה מומצאת בשם “Newspeak” (שיחדש בגרסה העברית) אשר בה מילים מסויימות, כגון “חופש” הוסרו מהשפה ואחרות הומרו במילים אחרות. הסיבה היא שללא כלים למדוד את המציאות לא נוכל להכיר בה. בדומה לכך שללא כלים שיודעים למדוד קרינת רנטגן או אינפרא-אדומה, לא נוכל לחוש בה ולהכיר כלל בקיומה. כיום, מנסים ציבורים רבים בארץ ומחוצה לה כמו למשל במאמר זה לקדם את השימוש במילה “מהגר” במקום “יורד” או “עולה” למשל כך:

מי שחי בגולה הוא לא המפסיד, ומי שנשאר בישראל אינו בהכרח המרוויח. למעשה, ועל כך יכולים להעיד עולים חדשים וישנים, כש”עולים” לישראל, לא בהכרח עולים. וכשמהגרים למקומות אחרים, ממש לא “יורדים”. הפלא ופלא: העולם מלא במקומות נפלאים, שיש בהם קשיים ויתרונות

ישנן כמובן דוגמאות נוספות בנוסח השימוש בסימן הנקודה כדי לצמצם את ההבדלים, שלדעתי מתבקשים, בין צורות הזכר והנקבה כמו במילה אתם.ן.

סיפור אחד עשר – הציונות הדתית

בתיכון למדנו על העלייה הראשונה, העלייה השנייה והעליות השלישית, הרביעית והחמישית. וכמובן על אליעזר בן יהודה, מחייה השפה העברית. אם למדנו בבית ספר דתי כנראה למדנו גם על מבשרי הציונות הדתית. בעיקר על הרב אלקלעי והרב קלישר בני המאה ה-19. אבל האם זה מדוייק? האם זו כל האמת? ואם אכן הושמטו כאן פרטים, האם מדובר במעשה בכוונת זדון או בטעות תמימה?

למעשה, בדיקה מעמיקה יותר תגלה כי למעשה העלייה של יהודים לארץ ישראל למעשה החלה מיד מאז גירושם מארץ ישראל ולמעשה נמשכה ברצף לאורך כל השנים עד לעת החדשה ולמעשה עד ימינו. העליות האלו, הכוללות בין השאר את העלייה בעקבות הצהרת כורש, חלקן מאורגנות יותר ופחות, כולן נבעו ממניעים דתיים ופה, כמו שאומרים – קבור הכלב.

אלו שעלו בעליות הללו וגם מקימי המדינה, דור תש”ח, ביקשו להשאיר מאחוריהם בגולה את כל מה שנתפס בעיניהם “היהודי הישן” ו-“היהודי הגלותי” ולברוא יש מאין יהודי חדש. בכך יצרו למעשה סוג של קונפליקט המלווה אותנו כחברה עד היום. זאת מכיוון שגם הם הגיעו דווקא לארץ הספציפית הזו בדיוק מאותם מניעים יהודיים דתיים שאותם ניסו העולים האלו להכחיד. אחת הדוגמאות הבולטות לניסיון הזה “להחלין” את היהדות ולהפוך אותה לאוסף ריטואלים פולקלוריסטיים היא “הגדת הקיבוצים”. בוויקיפדיה בערך הזה נכתב כך:

בקרב אנשי היישוב החדש בארץ ישראל, בעיקר מתקופת העלייה השנייה ואילך, היו רבים שהגיעו מבתים משכילים וציונים, ואחרים שהיו בעלי אוריינטציה חלוצית. אצל חלק גדול מהם החליפה הזהות כיהודים וכציונים לאומיים את זיקתם לדת היהודית, ורובם היו חילונים. עם זאת, היוו ליל הסדר וההגדה של פסח מרכיב בעל משמעות גם בזהות הציונית החילונית. בקיבוצים בעיקר הובן הצורך להתחבר לשורשים המסורתיים של העם היהודי, אם כי באופן שונה. אנשי רוח בתנועת העבודה ובתנועה הקיבוצית בפרט, דוגמת ברל כצנלסון ואחרים, הבינו כי לא ניתן לחולל את המהפך הציוני-חלוצי החילוני ללא שימור הסמלים התרבותיים והמורשת ארוכת השנים. היה ברור לחלוצים מייסדי היישוב החדש בארץ ישראל, כי יש לשמר את חגי ישראל וחלק מהמסורות תוך הוצאת משמעותם האמונית. הם שמרו על החגים ועל הסמלים, תוך כדי עיקור הקשרם המקורי ויציקת תכנים חדשים, שהתאימו לדעתם לתקופה ולצרכיה, ולערכים שהם רצו להקנות לעם.

באותו אופן, ניסו החלוצים ומקימי המדינה לצמצם את השפעת היהדות על הקמת המדינה ולכן לצמצם את המשמעות שהיתה לעליות שקדמו לעלייתם ולכן למדנו עליהן כ-“עלייה ראשונה, שניה שלישית, רביעית וחמישית” משל לא היו עליות קודם לכן. בספרו של נתנאל אלינסון הוא מסביר זאת כך:

הצגתה של העלייה הראשונה כ’ראשונה’ עלולה לעשות עוול היסטורי של ממש. כשאומרים עלייה ראשונה, משתמע מכך שלפני כן היה אפס. אבל לפני העלייה הראשונה היו עליות רבות שבהן עלו עשרות אלפי עולים שהקימו בארץ ערים, פיתחו חקלאות ויצרו יצירה תרבותית שהשפיעה על כל העולם היהודי.

דוד בן גוריון כתב זאת כך:

העלייה לארץ קדמה למדינה וקדמה לציונות ולחיבת ציון. המונחים השגורים בפינו על עלייה ראשונה, שניה ושלישית – הם מטעים. עליית ביל”ו לא היתה הראשונה. מאז החלה תנועת חיבת-ציון המאורגנת, ואחריה התנועה הציונית – אנו רגילים לדבר בביטול על היישוב הישן שהתקיים בארץ לפני טביעת המונחים חיבת-ציון וציונות. ישוב זה היה פרי עליות של היהדות הספרדית והיהדות האשכנזית מאות שנים לפני חידוש המונחים החדשים, ועליות אלה – עליות של בודדים ושל קבוצות שלמות – היו כרוכות בקשיים ובסכנות הרבה יותר גדולים מהעליות החדשות, שאנו רואים בהן ‘התחלת המפעל הציוני,… והדורות הקודמים, שבנו את היישוב הישן וקיימו אותו, לפני ‘בראשית’ של הדורות האחרונים, ראויים להוקרה ולהערצה מצדנו, גם אם אנו רחוקים עכשיו מהלך-רוחם ומדרכי חייהם ת”ק פרסה.

אגב, התהליך הזה של חילון היהדות והפיכתה לפולקלור לא היה לגמרי חד וחלק. בראשית הציונות, חיפשו מנהיגי היישוב דמות מופת של יהודי חדש שנראה בעיניהם כיהודי לוחם ולא מתגונן כפי שראו בגולה ולכן העלו מתהום הנשייה לקדמת הבמה את בר כוכבא. בוויקיפדיה נכתב כך:

עם עליית הציונות בסוף המאה התשע-עשרה, דמותו של יהודה הועלתה מתהומות הנשיה של היהדות והפכה למרכזית וחשובה. היותו לוחם אמיץ שנטל את גורלו בידיו, לחם בצבאות זרים והביסם, הייתה הדמות שרבים מהוגי הציונות חיפשו: יהודי חדש, לוחם, בריא, גברי שאינו (לפי ראייתה) מחכה לביאת המשיח אלא מביא בעצמו את הגאולה. לכן אימצה הציונות את חג החנוכה כחג לאומי המציג את החשמונאים כיהודים פעילים, תוך טשטוש המימד האמוני-קנאי של המרד וגם של היותו מלחמת אזרחים. תפיסתו של יהודה כלוחם גברי וחזק הובילה ליצירת תנועת הספורט “מכבי” שנקראה על שמו, כחלק מהניסיון ליצור יהודי חדש על פי דגם יהדות השרירים.

גם השפה העברית, שלפי מה שאני למדתי במערכת החינוך, היתה שפה רדומה ששימשה את היהודים אך ורק לתפילה, הפכה אך ורק בזכותו של אליעזר בן יהודה ובנו איתמר, לשפה חיה ויומיומית. כיום אני למד יותר ויותר שאין הדבר כך כלל וכלל. ספרות השו”תים כתובה, רובה ככולה, בעברית ועוסקת לחלוטין בחיי היום יום של היהודים במקומות שונים בעולם. גם מכתביהם של עולי עליית החסידים בשנת תקל”ז (1776) אל משפחותיהם וקהילותיהם בגלות וגם ספרי הזכרונות שלהם, הכל – כתובים עברית צחה. גם בתור הזהב בספרד אנשים כמו דון יצחק אברבנאל ומשפחת איבן תיבון חידשו את השפה העברית כל הזמן. אפילו קודם לכן, במאה ה-14 חוקר הארצות אשתורי הפרחי, הגיע לארץ וכתב את כל רשמיו בעברית תקנית וקריאה.

אם כן, בעקבות הבוז הגמור שרחשו מקימי המדינה לכל מה שהדיף ריח של יהדות, ניסו והצליחו חלקית, להנדס את התודעה של הדורות הבאים ולגרום לעיצוב הזיכרון הלאומי של דורות על דורות. הדורות האלו, שגדלו על ברכי הנסיון לעקר את היהדות מתוכן ולהשאיר אותה כפולקלור עממי, ראו את היהדות כאוסף “סיפורי סבתא” ומה שהתחיל אצל העולים כבוז תהומי המשיך בקלות לשנאה אמיתית סרקאסטית ותהומית כלפי כל מי שמשתדל לשמר את היהדות.

בדורינו אנו, קרה הדבר אשר אותם חלוצים מעולם לא העלו על דעתם כאפשרות: נסיונות לצמצם את לימודי השואה ובמיוחד את הנסיעות לפולין. הסיבה פחות מפתיעה מכפי שנדמה: התברר “במפתיע” שאלו שחוזרים מהמסעות הללו חוזרים לאומניים מידי או כמו שהגדיר את זה בכשרון רב העיתונאי קלמן ליבסקינד במאמר הזה:

מעבר לטענה בדבר העלויות הגבוהות והעובדה שלא כל הילדים יכולים להרשות לעצמם את הנסיעה הזאת, טענה מוצדקת, שלטעמי צריכה להביא את המדינה לסייע ככל שניתן לאלה שידם אינה משגת, הטענות של מתנגדי המסעות הללו מבטאות הלך רוח שמגיע בדרך כלל מאותו מחנה פוליטי. ככל שאני מנתח את הדברים, יותר משהמתנגדים למסעות חוששים שילדיהם יחזרו ארצה ימנים יותר או לאומנים יותר, הם חוששים שהם יחזרו ארצה יהודים יותר.

…

צעיר ישראלי שחוזר משם לא יכול שלא לשאול את עצמו כמה שאלות מטרידות. למה הנאצים רצו לחסל דווקא את העם שלי ולא 100 עמים אחרים? ובמה אנחנו שונים מהאיטלקים ומהצרפתים ומההודים? ומה יש בנו, שגרם להם לשנאה עמוקה כל כך, עד כדי החלטה להשמיד אותנו ולשרוף אותנו ולהכניס אותנו לתאי גזים ולירות בילדינו בראשם מעל בורות פתוחים? ובכלל, מה זה אומר שאני יהודי? ומה עושה אותי יהודי? והאם כדי להיות יהודי צריך לקיים מצוות, או שאולי מספיק שאני מתגורר בישראל או שאשרת בצה”ל? ואולי בכלל די בכך שנולדתי יהודי, כדי שאוכל להמשיך את חיי ככזה בלי לשאול את עצמי שאלות מעצבנות? וכן, גם שאלות של אמונה ושאלות על מקומו של אלוהים בשואה עולות במקומות האלה. וכל אחד רשאי להשיב לעצמו מה שירצה, וכל אחד יכול לספר לעצמו מה שיחפוץ, אבל לכל מי ששב משם ברור שהשאלות הללו תלויות באוויר ודורשות מענה.

אותו בוז שהתיישן הוא זה שהפך, בסך הכל בדור השלישי למקימי המדינה לסרקאזם מר ושנאה כלפי החרדים ובהמשך כלפי דתיים בכלל. כבר במגפת הקורונה האחרונה, כשאולצנו להתפלל בגנים ציבוריים, עבר לידינו חילוני אחד עם בנו הצעיר ואמר לו: “תראה את אלו, מדברים עם החבר הדמיוני שלהם”. כך מגדלים את הדור הבא.

סיפור שנים עשר – הומור, סרקאזם, מדיה ומדיה חברתית 

כולנו, כנראה, התנסינו וחווינו שימוש בהומור בחיינו. הצחוק אולי יפה לבריאות אבל הוא גם מוריד אצלינו את החסמים וההגנות שהקמנו לעצמינו ומאפשר לנו להיחשף לתכנים שבאופן רגיל היו מעוררים מבוכה, אי נוחות או אף כעס. במצבים מסויימים, ההומור עצמו משמש כמנגנון הגנה אפקטיבי בסיטואציות קשות במיוחד. העניין הוא שקל לנו מאד לקבל רעיונות שאלמלא הומור היינו דוחים על הסף. פרסומאים כבר יודעים זאת שנים רבות שעל מנת לגרום למותג כלשהו “להיתקע” לנו בראש, צריך, בדיוק כמו שהמורה בכיתה ב’ לימדה אותנו – לשנן אותו. והרבה. הבעיה היא ששינון היא משימה מעייפת ולא נעימה שעלולה לגרום לנו לעבור תחנה ברדיו, לסגור את הפודקאסט או פשוט לא לשים לב. לכן, פרסומות רבות כוללות מרכיב הומוריסטי או שילוב בשיר בעל מקצב קליט כדי לגרום לנו להקשיב לחזרות רבות מאד על שם המותג ועל מילים שהמפרסם מעוניין שיקושרו אצלינו למותג המדובר.

סוג ספציפי של הומור הוא הציניות, סרקאזם. בדרך כלל, נהוג לומר שבעוד שהומור הוא לצחוק עם מישהו וסרקאזם או ציניות הוא לצחוק על מישהו. בסוג כזה של הומור, אנחנו צוחקים בדרך כלל אבל “על הדרך” מקבלים מסר שמשפיל מישהו או רעיון כלשהו. גם כאן, פרסומאים מנצלים את המנגנון הזה רבות כדי להגחיך את המותג המתחרה.

הידע הזה לא אצור רק אצל פרסומאים והשימוש בטכניקות הללו לא מתחיל ונגמר בשיווק שמפו או שואב אבק כזה או אחר. בעידן שבו תשדיר קידום מועמד לכנסת משתמש באותן טכניקות המשמשות לשיווק שמפו, לא מפליא אפוא שנמצא גם שם טכניקות המשתמשות בהומור וסרקאזם. בנוסף, בעידן ה-“אמלק” שבו המטרה היא להעביר מסרים קצרים ככל האפשר ומסרים ארוכים בדרך כלל לא זוכים להתייחסות, מסרים חזותיים, עם שיר סרקאסטי הוא צו השעה.

תוכניות סאטירה דוגמת “ארץ נהדרת” או “היהודים” באופן סיסטמטי משתמשות בטכניקות אלו בשידורים קבועים כדי להגחיך את הימין ואת הדת והדתיים וכדי להעביר מסרים התואמים את השקפתם ובעיקר בכדי לגרום לאנשים לראות את הדת כאנאכרוניזם, אוסף של חוקים הזויים שנקבעו על ידי אנשים חשוכים המונעים ממניעים אנוכיים, תאבי כוח ושליטה. לכאורה, היה נכון לומר על זה את מה שאמרו ה”גששים” במערכון “ספרים, רבותי, ספרים” כאשר מישהו מחפש ספר עם תכנים פורנוגרפיים, אחד המוכרים מציע להוסיף לרפרטואר הספרים בחנותם “ספרים כאלה” ואחיו מתרעם עליו ואומר לו “תתבייש” והוא עונה “מה יש לי להתבייש, שיתביישו אלו שקונים”. העניין הוא שזה נכון רק לכאורה, אבל כדי להבין למה, צריך להבין עוד שני מושגים נוספים: עקרון הרשת ואת אופן הפעולה של רשתות חברתיות והבינה המלאכותית המניעה אותן.

לצורך ההדגמה, נניח שהשנה עכשיו היא 1983 (ואני מתחיל בית ספר יסודי) ואתם קוראים מאמר על מכשיר מטורף בשם המבטיח “פקסימיליה” המאפשר לשדר דפים מקצה לקצה דרך הטלפון ומגלים שיש לכם אפשרות לרכוש בהנחה משוגעת מכשיר כזה ואתם תהיו הראשונים בעולם שיש להם אותו, הייתם קונים? ברור שלא. הרי אם אתם היחידים שיש לו מכשיר כזה, למי בדיוק תשלחו את כל המסמכים? גם אם הייתם יודעים שאתם תהיו המשתמש העשירי לא בטוח שהייתם קונים אותו. מנקודה מסויימת של כמות משתמשים, זה מתחיל להשתנות והייתם רצים לקנות אחד כדי להצטרף לכולם. אגב, אם הייתם מייצרים מוצר מתחרה טוב יותר, אבל יש לו רק משתמש אחד או שניים, כמה קל היה לכם, לדעתכם, לשכנע אחרים לנטוש את המוצר שיש לו בסיס משתמשים גדול כל כך, לעזוב אותו לטובת המוצר שלכם? זה, דרך אגב, בדיוק הסטטוס היום של אפליקציות דוגמת טלגרם וסיגנל במאבקן מול ווצאפ הוותיקה. זה בתמצית הרעיון של אפקט הרשת.

רשתות חברתיות, דוגמת פייסבוק, כמו שירותים רבים כיום הניתנים בחינם, בעצם משתמשים בגולשים כדי להשיג תקציבי פירסום ולכן, יש להם תמריץ חזק וברור מאד, לגרום למשתמש להישאר באתר לזמן ארוך ככל האפשר ובתדירות גבוהה ככל האפשר כדי שיוכל לראות כמה שיותר מופעים של כל פרסומת כדי לחזק את הקשר בין המותג שפורסם לדברים שהמפרסם התכוון אליהם. לכן, רשתות כאלו באופן טיפוסי, משתמשות באלגוריתמים המנתחים מדדים שונים המצביעים על רמת המעורבות של המשתמש. מדדים כאלו עשויים לכלול למשל את משך הזמן שהוא מציג כל פוסט, כמות ההערות שהוא כותב לפוסט, כמות השיתופים והשמירות שהוא מבצע לפוסט ומהצד השני מבוצע קטלוג של הפוסטים השונים באתר לפי תחומי עניין שונים ואינדיקציה לגבי רמת המעורבות של החברים של הגולש. אלגוריתם המערכת מנסה להשיג אופטימיזציה של מדדים אלו כדי להשיג זמן צפיה ארוך יותר ככל האפשר. כלומר, לזהות באופן דינמי את הפוסטים שגרמו למשתמש להיות הכי מעורב ולהציג לו יותר פוסטים דומים מבחינת הקיטלוג של הפוסט ומבחינת מדדי המעורבות של חבריו של הגולש.

בשנת 1972, החוקרים הישראליים דניאל כהנמן ועמוס טברסקי, הציגו לראשונה אוסף של כשלים והטיות מובנות במוח האנושי. מאז זוהו עוד כשלים נוספים. לצורך הדיון כאן אתמקד בשניים בלבד אשר ממש רלוונטיים לעניין הזה:

היוריסטיקת הזמינות היא הנטייה שלנו להעריך איזו דעה היא נכונה על בסיס כמה קל לנו להביא דוגמאות לכך למודעות שלנו. למשל, אם אני שומע על הרבה מתקפות נמרים לאחרונה אני אניח שיש הרבה נמרים באזור, אם אני שומע על מעט אני אניח שיש מעט נמרים באזור. כל פעם ששמעתם מישהו אומר “כולם נוסעים עכשיו במכוניות יפניות/אמריקאיות/…” או “רק זקנים עובדים עם פייסבוק היום” כל אלו הן דוגמאות לשימוש בהיוריסטיקה הזו.

הטיית האישור היא הנטייה שלנו להעדיף דעות ורעיונות המתיישבים עם האמונות והדעות שהיו לנו עוד לפני ששמענו אותם ולדחות או לזלזל בדעות ורעיונות שלא מתיישבים איתם. 

האלגוריתם העומד בבסיסן של הרשתות החברתיות, במאמציו לשמור את הגולש בתוך המערכת כפי שהסברנו קודם, יוצר אצל הגולש שלהן מצג שווא כאילו כל העולם כמוהו או שכל העולם הפוך לו, לפי מה שיגרום לו למדדי מעורבות גבוהים יותר. בשל כך, הוא יוצר אצל הצופה הסטה משמעותית בתפיסתו את השכיחות של דעות שונות ובתפיסתו את מידת נכונותן. אם לוקחים בחשבון את העובדה שאנשים כיום, כנראה בשונה ממך (אם לשפוט לפי האורך של הפוסט הזה שכבר קראת), מעדיפים מסרים קצרים, קליטים ומצחיקים, מבינים שמרבית הפוסטים שתראה יהיו כאלו. לכן, אם הם סאטיריים ומצחיקים, במיוחד אם הם משתלבים היטב עם האמונות והדעות שהיו לך גם ככה, למשל שהדתיים הם אנשים חשוכים, מדירי נשים, מדברים כל יום עם חבר דמיוני, ונוהגים מנהגים מוזרים ומשונים, אתה עלול ממש להשתכנע שאתה חלק מרוב ענק גם אם בפועל המצב אינו כזה. הבעיה היא שאם אתה תרגיש שאתה חלק מרוב, אתה תרגיש חופשי להדהד את הרעיונות הללו בקרב חבריך, לשתף פוסטים משעשעים שכאלו ואז תוך פרק זמן לא רב, עם תיבת תהודה גדולה כמו מרחבי האינטרנט, אתה אכן תהיה חלק מרוב גדול שהשתכנע מאותם רעיונות בדיוק. הדבר כמובן נכון שבעתיים אם מדובר במשהו משעשע.

סיפור שלושה עשר – פוסט מודרניזם, פרוגרסיביזם ו”לפנים משורת הדין” ומיקומו הנכון

מאז שנות השמונים, רעיונות הפוסטמודרניזם, השוללים קיומה של אמת אבסולוטית אחת ואף את קיומן של עובדות ככלל בטענה כי למעשה הכל תלוי בנקודת ההשקפה והכל למעשה רלטיבי ושכל טענה אחרת היא למעשה ריאליזם נאיבי. בוויקיפדיה תחת הערך “פוסטמודרניזם” נכתב כך:

“הפוסטמודרניים נוטים בדרך כלל להביע ספקנות לגבי הסברים כוללניים ומוחלטים אשר מתיימרים להיות תקפים לכלל הקבוצות האנושיות, התרבויות, המסורות והמוצאים השונים – ומתארים את האמת כיחסית. על פי הפוסטמודרניזם, אין אפשרות גישה ל־”מציאות בלתי אמצעית” או לידע רציונלי ואובייקטיבי משום שכל הפרשנויות מותנות בפרספקטיבה ממנה הן יוצאות, המחשבה שישנן עובדות אובייקטיביות נחשבת כריאליזם נאיבי.

התפיסה הפוסטמודרנית מפרקת את המושגים והאמיתות המוחלטים של ההגות המודרנית.[2] בין השאר, הפוסטמודרניזם חותר תחת יכולתו של המדע לגלות את האמת, מפורר מוסדות סמכות חברתיים ותרבותיים, מייחס משמעות רבה לשפה ולטקסט, תוהה על קיומן של “תרבות גבוהה” ו־”תרבות נמוכה”, מדגיש את הסגנון על פני התוכן, מעלה אי בהירות בנוגע לזמן ומרחב ועוד.[3][4] השפעתו של הפוסטמודרניזם רחבה והשלכתו ניכרת ובתחומים רבים נוספים. הרעיונות הפוסטמודרניים ספגו בתחילה התנגדויות באקדמיה ובשיח הציבורי, אך מאז שנות ה־80 של המאה ה־20 זוכה הרעיון הפוסטמודרני להכרה הולכת וגוברת.[5]“

הפוסטמודרניזם כולל ומדגיש את הפלורליזם, טוען כי אין ולא יכולה להיות היסטוריוגרפיה אחת אחידה ודוחה את הרצף ההיסטורי משום שלטענתו גם הוא בעצם יחסי וסובייקטיבי. השיח הפוסטמודרניסטי למעשה שולל כל היררכיה וכל סמכות שהיא משום שלטענתו, הכל הרי סובייקטיבי אז איזו סמכות יכולה להיות להורה, מורה, מדינה או צבא על מישהו או משהו אחר?

כסוג של המשך ישיר של הפוסטמודרניזם, הפרוגרסיביזם האמריקני, ממשיך וטוען כי לאור זאת שאין אמת אבסולוטית, הרי ששום דבר הוא לא אבסולוטי, ולכן לא ייתכן שיוך מיני מולד ושכל אחד יכול להיות שייך לכל קבוצה על פי בחירתו. בחלק מהמכללות ובבתי הספר לרפואה מלמדים כי מין הוא למעשה רצף – ספקטרום. 

בנוסף, בארצות הברית, ישנם רבים הקוראים כיום קריאות נגד חופש הביטוי ודורשים מפרופסורים גברים לבנים להתוודות על הפריבילגיה שלהם. מרצים לפסיכולוגיה ובריאות הציבור כבר לא משתמשים במונחים מוחלטים כמו “זכר” ו-“נקבה” אלא במונחים נפתלים כמו “אדם עם רחם”. חוקרים באוניברסיטאות סופגים ביקורות נוקבות אם הם מעיזים לחקור את הברירה הזוויגית של נקבות בשעה שהם זכרים, אפילו כשמדובר בנקבות של חרקים. ב-2018, במהלך הרצאת אורח, כאשר חוקר הדת רזא אסלן הצהיר כי “עלינו לחקוק באבן על מה מותר ועל מה אסור לדון במכללות”. הסטודנטים העניקו להצהרה מחיאות כפיים סוערות.

רעיונות אלו כמובן לא נשארים בתחומי גבולותיה המדיניים של ארצות הברית, המדינה אשר כיום, מהווה, בהיותה המעצמה המובילה בעולם, אבן שואבת לכל מי שמבקש ידע, פרסום והכרה. בנוסף, מדינה זו גם שולטת ללא עוררין במדיות החברתיות הרבות. תרבות השיח אשר שכיח בהן, כללי ההתנהגות בהן, כמו גם אלו שבודקים את תקינותם של התכנים המועלים בהן.

לכן, רעיונות אלו, כמו כל אופנה אמריקאית חולפת, מחלחלים גם אלינו ארצה. מעבר לרצון הישראלי המוכר לחקות כל טרנד אמריקאי פשוט כדי להידמות יותר למעצמה השלטת (אגב, המצב הזה היה קיים גם בשנות השבעים מלבד זה שאז הניסיון היה להידמות לצרפתים…), במקרה הזה קיים כאן משהו עמוק עוד יותר. הישראלי החילוני הממוצע אשר בעקיפין יונק את ערכיו מהמרד שמרדו החלוצים שהגיעו ארצה, בעולם היהודי הדתי ממזרח אירופה, מורד בסמכות בכלל ובמיוחד בסמכות הדתית בארץ, סולד מהיררכיה שהיא, לדעתו שריד ארכאי של העולם הדתי, מתחבר בקלות לרעיונות של עולם ללא מדינות, עולם שאין בו משהו למות או להרוג עבורו, עולם ללא רכוש, עולם ללא דת – ממש כמו בשירו המפורסם של ג’ון לנון – Imagine (שאגב, באתר “שירונט” בתגובות למילות השיר נכתבה התגובה הבאה “שיר מעלף אני בדיוק שרה אותו בבית ספר לטקס יצחק רבין”). לישראלי שכזה מאד קוסמים הרעיונות של הפוסטמודרניזם והפרוגרסיביזם ובנוסף, בחיבור מושלם, ישראלי כזה יתקשה מאד להסביר לעצמו, קל וחומר לסביבתו וילדיו, מהי בעצם החזקה שלו על הטריטוריה המכונה “ארץ ישראל” שכן, מרגע ששללת את היהדות כדת, הפנמת כי כל טענה תלויה בנקודת המבט שלה ושאין אמת אחת אבסולטית וכי אין היסטוריוגרפיה אחת נכונה, אין ולא יכול להיות שום צידוק לחיות דוקא כאן.

בנוסף לכל אלו, ישנו רעיון נוסף – מקורו דוקא ביהדות אבל הפרשנות שלו בפועל היא שגויה וגורמת לעיוות עצום. הרעיון עליו אני מדבר הוא “לפנים משורת הדין”. רעיון זה נלמד בגמרא מהפסוק הבא: ”וְהִזְהַרְתָּה אֶתְהֶם אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַתּוֹרֹת וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן” (שמות י”ח פסוק כ’). מכאן נלמד כי על האדם לנהוג בדרך החסד עם זולתו גם לפנים משורת הדין שעשויה להיות מחמירה. עם זאת בפסוק אחר כתוב “ודל לא תהדר בריבו”, פירש זאת ספר החינוך כך:

שלא יחמול הדיין על החלש והדל בשעת הדין, אלא שידין דינו לאמיתו, לא על צד החמלה עליו, אבל ישווה בין העשיר והדל, להכריחו לפרוע מה שהוא חייב, שנאמר: “ודל לא תהדר בריבו”. ונכפל זה העניין במקום אחר, שנאמר: “לא תשא פני דל”.

כלומר, בזמן המשפט השופט צריך לראות לפניו את המעשים שנעשו ואת התנאים בהם נעשו ללא קשר לזהות ותנאיהם הסוציואקונומיים או מעמדם החברתי של הנפשות הפועלות. זו שורת הדין.

מבעלי הדין ולא מהדיינים עצמם, מצופה להגיע לפשרות בנוסח “לפנים משורת הדין” כדי להגיע להכרעה שהיא לא בהכרח לפי הדין אבל מוסכמת על בעלי הדין ומאפשרת קיום חיים גם לחלש וגם לחזק בחברה. 

כאשר הדיינים עצמם מחליטים לקחת על עצמם גם את התפקיד הזה ולהתחשב במי מבעלי הדין שלדעתם הוא “מסכן” או כאשר לדעתם יש לו נסיבות תרבותיות מקילות (משום שהדבר למשל מעוגן בתרבותו של הפוגע) או כאשר לדעתו של השופט, הפוגע מגיע מרקע סוציואקונומי נמוך או מחברה שלדעת השופט סובלת מדיכוי כלשהו. כמובן, כפי שהראינו קודם, דעתו של השופט לא יכולה שלא להיות מוטה בעקבות טרנדים חולפים, מנרטיבים של עמים אחרים (למשל הנרטיב הנוצרי המופיע בסרטים רבים ובכלל במדיה בצורות שונות) ומפילוסופיות דומיננטיות דוגמת הפוסטמודרניזם והפרוגרסיביזם. מצב שכזה הינו מסוכן למרקם החברתי העדין שלנו מכיוון שבאופן כזה, פושעים מסוכנים עשויים לצאת כמעט או בכלל ללא עונש אם הם רק נתפסים על ידי השופט כשייכים לקבוצה החלשה בחברה.

דוגמאות לכך יש למכביר אבל להלן רק שתיים מהזמן האחרון:

1. צעיר בדואי שניסה לבצע מעשה סדום בילדה כבת 10(!) קיבל עונש מופחת ביותר של חמש שנים בלבד כאשר סביר שיירצה מתוכן לא יותר משלוש שנים וכל זאת בשל העובדה שהשופטים התרשמו שמדובר באדם מסכן.
2. צעיר בדואי שזרק אבנים כחלק ממהומות באזור הדרום שוחרר על ידי השופטת בשל החג עיד אל פיטר

סיפור ארבעה עשר – הזווית היהודית

לא פעם נשאלתי, בעיקר על ידי אתאיסטים מוצהרים, את השאלה הבאה: “האם אתה אדם טוב, בזכות, למרות, או ללא קשר להיותך אדם דתי?” אני לא יודע אם אני כזה אדם טוב אבל גם לצדדים הטובים שבי אני מאמין שיש קשר, ועוד הדוק עם היהדות אבל כנראה שלא בדיוק מהסוג שאתם חושבים. 

היהדות עליה גדלתי, כאדם במשפחה מעורבת שיש בה חילונים, דתיים לאומיים, דתיים שמאלנים, דתיים ימנים, חרדים, ומה לא, לימדה אותי גם להיות סובלני וסבלני יותר כלפי כל אדם (“איזהו חכם? הלומד מכל אדם” אבות, ד, א) אבל גם לשמור על חוט השדרה שלי ולהיות מחובר חזק חזק למקורות שלי. בשנים האחרונות, כאשר רכשתי גם חברים שאינם יהודים, תחושות אלו התחדדו אף יותר. כאיש שמדע תמיד היה נר לרגליו (והיהדות נר לרגל השנייה…), האמנתי תמיד שיש כאן עוד משהו מעבר להסברים מיסטיים.

כבר כנער הרשימה אותי העובדה, שהסדר שבו הופיעו החיים על כדור הארץ אליבא דספר בראשית זהה לחלוטין לסדר שבו הופיעו החיים על הכדור לפי תורת האבולוציה. אילו באמת היה מדובר באנשים שכתבו את הספר הזה בראשית ימי בית שני כפי שטוענים חוקרי ביקורת המקרא, הרי שיכלו לבחור כל סדר שבא להם, מדוע דווקא זה?

אבל מעבר לכך, אחד הדברים שהכי מרשימים אותי ביהדות הוא ההיכרות המעמיקה כל כך שיש גם לתורה וגם לפרשניה לאורך הדורות עם נפש האדם. לאחרונה, ככל שאני נחשף יותר ויותר לטכנולוגיות של בינה מלאכותית ואופן פעילותו של הניאוקורטקס ומנגנונים נוספים, אני מגלה יותר ויותר שפעמים רבות בהרבה ממה שהיית מצפה, נראה שהיהדות חשבה על זה “לבד” אלפי שנים קודם לפסיכולוגיה והנוירולוגיה המודרנית. יש לכך דוגמאות רבות מספור בעיניי אבל אביא כאן דוגמא אחת שהיא לדעתי, האסטרטגיה היהודית לפתרון הבעיות שהועלו קודם.

בחג שללא ספק החג החשוב ביותר בלוח השנה היהודי, הוא פסח, החג המסמל יותר מכל את יציאת מצרים, אנו מצווים ציווי משונה “והגדת לבנך”. האסון שמקביל ביותר לשואה בעולם העתיק הוא שעבוד מצרים. תיאורים מזעזעים לא חסרים: ילדים שהוכנסו חיים ללבנים שנלבנו מתבן ובוץ ושולבו במבנים השונים שאותם בנו היהודים, ילדים יהודים שנהרגו בלידתם. נסיון השמדה מכוון ומאורגן על ידי המעצמה האזורית. ומה מצווה התורה את העם שזה עתה נולד ועושה את צעדיו הראשונים לכיוון היציאה ממצרים על בימת ההיסטוריה, מדדה, חבול ושבור אחרי ארבע מאות שנות עבדות קשה בפרך? את הציווי “וְהִגַּדְתָּ֣ לְבִנְךָ֔ בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא לֵאמֹ֑ר בַּעֲב֣וּר זֶ֗ה עָשָׂ֤ה יְהֹוָה֙ לִ֔י בְּצֵאתִ֖י מִמִּצְרָֽיִם׃”. מאז, אלפי שנים בזו אחר זו, דורות של יהודים הקציבו שבוע קבוע בלוח שנה שאורגן כך שתמיד התאריך הזה ייצא באותה עונה בשנה, שבוע שמתכוננים אליו לפחות חודש שלם באופן ממש מוחשי וכל כך למה? בכדי לספר לילדים על יציאת מצרים.

לכאורה, יצקצקו הפסיכולוגים ויטענו שאין שום סיבה לצלק את נפשו הרכה והעדינה של הילד עם סיפור נורא כזה של שעבוד מצריים. ההגדה הרי מצווה לספר את סיפור שיעבוד מצריים בפרוטרוט ואף ממש כוללת תיאורי זוועה של ממש “ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך ואומר לך בדמייך חיי” וקיימות כמובן דוגמאות רבות נוספות.

ביום השואה תשפ”ב שמעתי, קראתי וצפיתי בסיפוריהם של ניצולי שואה רבים ששרדו את התופת ושמעתי גם סיפור על נזיר בודהיסטי, איש עסקים, שהגיע לארץ לצורך עסקיו בדיוק בתקופה של יום השואה. כאשר שמע על משמעות הצפירה של יום השואה הוא נחרד: “זה נכון וידוע שעשו לכם דבר נורא כזה אבל למה להזכיר את זה שוב ושוב כל שנה מחדש?” 

היהדות, באופן גאוני במיוחד, כהרגלה, הבינה כאן משהו לא פחות מגאוני. אבל כדי להבין אותו צריך קודם להבין שהזיכרון, בשונה מכפי שחשבו בעבר, אינו דומה לדיסק הקשיח במחשב. כאשר משהו נכתב לזיכרון הוא לא נרשם כמות שהוא וכאשר שולפים משהו מהזיכרון הוא לא נשלף כמו שנכתב. כאשר משהו קורה סביבנו, המוח שלנו משמר את מה שנתפס באותו רגע כחשוב, הדברים המעוררים תגובה רגשית חזקה יותר יישמרו על חשבונם של פרטים בעלי מטען רגשי נמוך יותר. חוקרים בתחנות משטרה מכירים את זה היטב. מי שניצל משוד מזויין יזכור מצויין את האקדח שנתחב אל מול פניו אבל אולי לא את צבע נעליו של היורה. כאשר אנו שולפים את הפריט מהזיכרון הוא “נצבע” בפרטים נוספים שלעיתים לא היו חלק מהסיפור המקורי וזאת משום שאנו חווים את האירוע שוב ושוב בכל פעם שאנו שולפים את המידע. חוויה שהיא אמנם בעוצמה פחותה מזו של החוויה המקורית אבל עדיין בהחלט חוויה ברמה מסויימת. במשך שנים פסיכולוגים עודדו ניצולי טראומה כלשהי (כמו פיגועי טרור למשל) לספר את חוויותיהם שוב ושוב מתוך ההנחה שזה ימנע את הופעת תסמיני הפוסט טראומה. היום, כאשר פסיכולוגים הבינו כי למעשה כל שליפה מהזיכרון משמעה חוויה מחודשת, הם שינו את גישתם ומעודדים מטופלים כאלו לספר על חוויותיהם רק במידה והם כבר מוטרדים מהן.

היהדות הבינה כי אירועי הטראומה הלאומיים, שעבוד מצריים וכפועל יוצא כל נגזרותיו לרבות שואת הנאצים במלחמת העולם השנייה אבל גם כל אירוע מקומי, הם אירועים חשובים והחוויה החוזרת והנשנית שלהם חשובה לשמירה על הדבר החשוב ביותר לעם ובהרחבה – לאנושות כולה: הזיכרון הלאומי שלו.

חיות ובהמות נבדלות מבני אדם באופן מהותי בכך שהן לא מסוגלות להחזיק זיכרון מעבר לדור אחד, למעט כמובן דברים שמועברים בתורשה גנטית. היכולות הפנטסטיות של בני האדם להבין את הסובב אותם, לרתום את כוחות הטבע השונים ולשפר את חייהם של מיליארדי בני אדם ובעלי חיים על הפלנטה שלנו, אפשריות רק בזכות יכולתנו לשמור זיכרון שנמשך מספר דורות. 

היהדות הבינה כי הדרך להשיג זיכרון כזה מתחילה בדבר הפשוט ביותר, בלי פירוטכניקה של עוגבים בקתדרלות עצומות או במסגדים ענקיים מצופים כסף וזהב – היא מתחילה בסיפור שמספר ההורה לבנו, הבעל לאשתו או אפילו אדם לעצמו. מטרת הסיפור היא החוויה: “חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים”

אבל גם כאן, כמו בכל דבר אחר ביהדות, יש גם דגש על הצורה ולא רק על התוכן. יש גם את ה”איך” לעשות את זה נכון: 

היהדות, כך נראה לי, הבינה כי המוח שלנו עובד לפי העקרון “Use it or lose it”, כלומר, אזורים המבצעים משימה שבאמת נחוצה לנו ונמצאת בשימוש, יישארו נאמנים למשימה אבל במידה ואותה משימה כבר לא נצרכת יותר, אותם אזורים יוקצו למשימות אחרות. הדוגמא הקלאסית היא אדם שהתעוור, אותם אזורים שהיו מוקצים לראייה אינם מבצעים משימה נחוצה יותר ולכן, מוקצים מחדש למשימות אחרות, למשל, שיפור חוש המישוש שכעת נדרשת עבורו תשומת לב רבה יותר. הדבר נכון גם בדברים זמניים ופחות דרמטיים. אם קרה לכם שניסיתם לשמוע צליל כלשהו שהיה לא ברור ובאופן לגמרי אינסטינקטיבי, עצמתם את עיניכם בניסיון להתמקד בצליל – זה בדיוק מה שקרה. גם אם ניסיתם להיזכר במשהו שלא דיברתם עליו ולא חשבתם עליו ולא שמעתם אודותיו כבר זמן ארוך, בוודאי הבנתם עד כמה הזיכרון שלו “דהה” עם הזמן, זאת בדיוק הנקודה. לכן, כל נושא וכל עניין בחיי היהודי מקבל מינון שונה של “תרגול זיכרון”, למשל, את “יציאת מצריים” אנחנו מזכירים פעמים רבות (בתפילה, בקידוש בכל שבת וחג ועוד) אבל את תלאות השיעבוד מזכירים הרבה פחות. לא מתעלמים מזה לגמרי, אבל בהחלט הרבה פחות. 

אגב, אנו מזכירים את יציאת מצריים במצוות רבות לאורך השנה והיום היהודי, אבל בהן אנחנו תמיד אומרים “לזכר יציאת מצריים”, לא לזכר השעבוד, לא לזכר הבריחה ממצריים, אלא היציאה. המיקוד הוא על הרגע המדויק שבו מתקיימים בו זמנית גם זכרון השעבוד וגם תחושת ההקלה, אבל יחד עם זאת שני החלקים חשובים אבל כל אחד מקבל מינון זיכרון שונה.

דוגמא נוספת, היא הסדר שבו הדברים מאורגנים, וגם הוא חשוב לא פחות. במשנה ד’ בפרק י’ במסכת פסחים נכתב כך “מתחיל בגנות ומסיים בשבח” כלומר, חייב להתחיל בסיפור השיעבוד והתלאות המאפיינות אותו אבל חייב גם להראות את התקומה שבסוף. מטפלים בפוסט טראומה ובדיכאון יודעים היום את מה, ששוב, לדעתי, היהדות ידעה כבר אז, שהדחקה של החלק הקשה ונסיון להכחיד אותו הוא גם פעמים רבות לא בריא משום שקשה ולמעשה בלתי אפשרי להתאמץ לא לחשוב על משהו (תנסו במשך דקה שלמה לא לחשוב בשום אופן על שום דובי קוטב לבנים שמנמנים ופרוותיים קופצים בחבל). לכן הפתרון הוא לתת לזה מקום אבל בצידו של הרע לתת מקום גם לטוב ולשמור על פרספקטיבה נכונה של זמן ארוך מאד, ארוך בהרבה מתקופת החיים של אדם אחד או אפילו משפחה אחת.

עוד דוגמא היא החיבור הרגשי. פסיכולוגים כבר יודעים תקופה ארוכה כי אירועים ייטו להישאר חדים בזכרוננו אם עוררו אצלינו תגובה רגשית או תגובה חושית חזקה. ככל שיותר חושים מעורבים בתהליך הקידוד של המידע, המידע ייזכר טוב יותר ולזמן ארוך יותר. בנוסף, ערוץ הקליטה של מרבית האנשים החיים כיום הוא הערוץ החזותי, המשמעות היא שדברים שנחווים בראייה ייזכרו טוב יותר מאשר ערוצים אחרים אצל מרבית האנשים. היהדות, לדעתי, הכירה את המנגנונים הללו היטב. לכן, לדעתי, “חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים” בכל דור ודור חיב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים”. ראשית – “חייב לראות”, ראייה מייצרת זכירה משמעותית בהרבה, “כאילו הוא יצא” – בגוף ראשון, דברים שקרו לי ייזכרו טוב בהרבה, ולבסוף – “יצא ממצרים”, לא “ברח ממצרים” ולא “שועבד במצרים” אלא “יצא”. לזכור בכל דור ודור את רגע הגאולה והיציאה. זה מה שיעודד את האדם להבין שמדובר בסיפור גדול יותר ושנמשך לאורך זמן שארוך יותר מתקופת חייו ולכן מייצרת נפש בריאה באופן עמוק יותר.

כאשר שמעתי את סיפורם של ניצולי שואה ביום השואה האחרון, לא יכולתי שלא להתחבר גם לקושי שלהם לספר את סיפורם. כמובן, למספר, שעבר את טראומת חייו ונדרש כעת לספר אותה שוב ושוב כל שנה מחדש לטובת הדור הצעיר והעברת הזיכרון באופן כל כך מוחשי שהמאזין יחוש “כאילו הוא יצא ממצרים”, הדבר אינו פשוט כלל ועיקר. היהדות מעולם לא הבטיחה לנו גן של שושנים ואנחנו לא כאן כדי לחיות חיים קלים ככל האפשר אלא כדי לחיות חיים ערכיים ובעלי משמעות. כפי שאמר זאת ג’ון פיצ’ג’ראלד קנדי אחרי הנחיתה על הירח:

We choose to go to the Moon. We choose to go to the Moon…We choose to go to the Moon in this decade and do the other things, not because they are easy, but because they are hard; because that goal will serve to organize and measure the best of our energies and skills, because that challenge is one that we are willing to accept, one we are unwilling to postpone, and one we intend to win, and the others, too.

נושא נוסף שעלה בסיפורם של ניצולי שואה רבים היה החשש שלהם מפני זה שהסיפורים שלהם יישמעו מוגזמים ולא אמינים. גם כאן, היהדות, בהבנתה העמוקה את טבע האדם ציינה כי זה בדיוק היה החשש של משה לאחר התגלות האל אליו בדיוק בסיטואציה דומה של השמדת עם מכוונת: “וַיַּ֤עַן מֹשֶׁה֙ וַיֹּ֔אמֶר וְהֵן֙ לֹֽא־יַאֲמִ֣ינוּ לִ֔י וְלֹ֥א יִשְׁמְע֖וּ בְּקֹלִ֑י כִּ֣י יֹֽאמְר֔וּ לֹֽא־נִרְאָ֥ה אֵלֶ֖יךָ יְהֹוָֽה׃” ולמרות זאת, משה נצטווה וביצע את שליחותו ובעצם איפשר את גאולת העם.

היהדות ככלל, וזרמי החסידות בפרט, עודדו מאד את השמחה וראו בה כלי קריטי מנדטורי לעבודת האל. יש לנו ביהדות חגים שחלק ממהותם הוא שמחה, למשל בסוכות נצטווינו “ושמחת בחגיך” וכמובן פורים שבו יש, לפי חלק מהדעות, מצווה להתבשם קצת באלכוהול. בפרשת הקללות בספר דברים פרק כ”ח פסוק מ”ז נכתב כי הסיבה שבעטיה עם ישראל יגלה מארצו היא “תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל” ובמזמורים שונים בתהילים כמו במזמור לתודה מופיע הפסוק “עיבדו את ה’ בשמחה”. אבל, וזה אבל גדול, היהדות מגלה יחס שלילי בתכלית לסוג מסויים מאד של שמחה – הליצנות. במזמור הראשון בספר תהילים נכתב “אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב.” במסכת עבודה זרה מגדירים את מושב הליצים כישיבה בתיאטראות שעיסוקם הוא להצחיק את האנשים, פעילות שכל מטרתה היא בידור והנאה רגעית. ב”מסילת ישרים” נכתב כך לגבי הליצנות: 

וְתִרְאֶה קוֹשִׁי הַלָּצוֹן וְהַשְׁחָתָתוֹ הָרַבָּה, כִּי כְּמוֹ הַמָּגֵן הַמָּשׁוּחַ בְּשֶׁמֶן אֲשֶׁר יַשְׁמִיט וְיַפִּיל מֵעָלָיו הַחִצִּים וּמַשְׁלִיכָם לָאָרֶץ, וְלֹא יַנִּיחַ אוֹתָם שֶׁיַּגִּיעוּ אֶל גּוּף הָאָדָם, כֵּן הַלָּצוֹן בִּפְנֵי הַתּוֹכֵחָה וְהַמַּרְדּוּת, כִּי בְּלֵיצָנוּת אֶחָד וּבִשְׂחוֹק קָטָן יַפִּיל הָאָדָם מֵעָלָיו רִבּוּי גָּדוֹל מִן הַהִתְעוֹרְרוּת וְהַהִתְפַּעֲלוּת, מַה שֶּׁהַלֵּב מִתְעוֹרֵר וּמִתְפַּעֵל בְּעַצְמוֹ מִדֵּי רְאוֹתוֹ אוֹ שָׁמְעוֹ עִנְיָנִים שֶׁיְּעִירוּהוּ אֶל הַחֶשְׁבּוֹן וְהַפִּשְׁפּוּשׁ בַּמַּעֲשִׂים, וּבְכֹחַ הַלֵּיצָנוּת יַפִּיל הַכֹּל לָאָרֶץ וְלֹא יַעֲשֶׂה בּוֹ רֹשֶׁם כְּלָל.

…

וְהוּא מַה שֶּׁאָמַר (ישעיה כח, כב), “וְעַתָּה אַל תִּתְלוֹצָצוּ פֶּן יֶחְזְקוּ מוֹסְרֵיכֶם”. וּכְבָר גָּזְרוּ אֹמֶר חֲכָמִים זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (עבודה זרה יח, ב), שֶׁהַלֵּץ מֵבִיא הַיִּסּוּרִין עָלָיו. וְהוּא מַה שֶּׁהַכָּתוּב עַצְמוֹ מְבָאֵר בְּפֵרוּשׁ (משלי יט, כט), “נָכוֹנוּ לַלֵּצִים שְׁפָטִים”, כִּי זֶה הוּא דָבָר שֶׁהַדִּין נוֹתֵן אוֹתוֹ, כִּי מִי שֶׁמִּתְפַּעֵל מִן הַהִתְבּוֹנְנוּת וּמִן הַלִּמּוּדִים, אֵינוֹ צָרִיךְ שֶׁיִּתְיַסֵּר בְּגוּפוֹ, כִּי כְּבָר יָשׁוּב מֵחַטֹּאתָיו בְּלִי זֶה — מִכֹּחַ הִרְהוּרֵי תְשׁוּבָה שֶׁיִּוָּלְדוּ בִּלְבָבוֹ עַל יְדֵי מַה שֶּׁיִּקְרָא אוֹ שֶׁיִּשְׁמַע מִן הַמּוּסָרִים וְהַתּוֹכֵחוֹת. אַךְ הַלֵּצִים שֶׁאֵינָם מִתְפַּעֲלִים מִן הַתּוֹכֵחוֹת מִפְּנֵי כֹּחַ לֵיצָנוּתָם, אֵין לָהֶם תִּקּוּן אֶלָּא הַשְּׁפָטִים, שֶׁאֵלֶּה לֹא יִהְיֶה כֹּחַ בְּלֵיצָנוּתָם לִדְחוֹתָם מֵעֲלֵיהֶם כַּאֲשֶׁר יִדְחוּ הַמּוּסָרִים. וְהִנֵּה כְּפִי חֹמֶר הַחֵטְא וְתוֹלְדוֹתָיו, הֶחְמִיר הַשּׁוֹפֵט הָאֲמִתִּי בְּעָנְשׁוֹ, וְהוּא מַה שֶּׁלִּמְּדוּנוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (עבודה זרה יח, ב), “קָשָׁה הַלֵּיצָנוּת — שֶׁתְּחִלָּתוֹ יִסּוּרִין וְסוֹפוֹ כְלָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כח, כב), ‘פֶּן יֶחְזְקוּ מוֹסְרֵיכֶם כִּי כָלָה וְנֶחֱרָצָה שָׁמַעְתִּי'”

אני מבקש לטעון כי היהדות הבינה היטב את המצב בו אנחנו נמצאים כיום שבו טווח הקשב של הצעירים צומצם כל כך בשל נהייתם אחרי כל דבר שמצחיק ומשעשע. חברות מנסות, תוך שימוש באינטרסים צרים המשרתים אך ורק את ענייניהן שלהן ותוך כדי כך משתמשות בחומרים המשפילים וצוחקים על אחרים. רשתות חברתיות המונעות אך ורק מהצורך לספק את הפרסומאים, מעודדות הקצנה של הגולשים המשמשים כמוצר ומעודדות תופעות כמו FOMO ללא מחשבה על הנזק הכללי. חברה ישראלית שממשיכה להתאמץ להרחיק ממנה כל סממן יהודי, להתאמץ בכל דרך להוכיח כי אין לנו בעצם ממש טענה לגיטימית להתיישב כאן, וכל זאת רק כדי להידמות יותר ויותר למעצמה השלטת ומוצאת את הפרטנר האולטימטיבי שלה לא בדתיים מכל הסוגים אלא דווקא באלו שמחפשים את רעתה. הערבים. לדעתי היהדות ניבאה זאת וניסתה למנוע מאיתנו להגיע אליו.

סיכום

בשירו המפורסם של אריק אינשטיין, הוא שר “אומרים שהיה כאן ‘שמח’ לפני שנולדתי”. בנערותי, פעמים רבות הרגשתי שאני חי בתקופה משעממת ביחס לתקופה שבה חיו סבי וסבתי למשל או ביחס לתקופות קודמות שבהן הרגיש לי שיש הרבה יותר עניין ושהן היו רוויות באירועים משני עולם.

כיום, משבגרתי והחכמתי, אני מבין עד כמה טעיתי. התקופה שלנו היום, ובמיוחד האופן שבו נצליח, אם נצליח, כחברה לצאת ממנה, יקבע לדעתי את עתיד האנושות. לא פחות מזה.

לדעתי, בתקופתנו התלכדו להם בעולם כולו ובישראל בפרט, מספר טרנדים, מספר רעיונות וזרמים אשר השילוב שלהם נפיץ במיוחד. השילוב של אגואיזם נוסח רעיונותיו של אדם סמית’ בציפייה ליד נעלמה כלשהי, יחד עם אתאיזם דרוויניסטי נוסח דוקינס השולל את הבריאה, פוסט מודרניזם אגרסיבי שטוען שתמצית הרוע היא בחיה ששמה אדם, כל זה בשילוב פרוגרסיביזם (במיוחד הזרם האמריקאי) אשר משנה את השפה שלנו שינוי עמוק כדי להעלים כל ייחוד בשום דבר יותר כך שהכל תלוי בהחלטה אישית ושהכל אבל הכל סובייקטיבי. בשנים האחרונות נוספו לכל זה התובנות שעולות לאנשים רבים כפועל יוצא של מחקרים בתחום הקוגניציה, המוח והאינטלגנציה המלאכותית שלפיהן המוח מופה נחקר ונסרק והוכח כי אין ולא יכולה להיות בחירה חופשית. הסכנה העולה מכל זה היא ברורה: אם אין בחירה חופשית, אלא רק דחפים פיזיולוגיים שעליהם אין לנו שום שליטה איזו משמעות יש או יכולה להיות למשפט, למוסר, לצדק? 

כמובן, לכל אלו ישנה השפעה שלילית אדירה על היכולת שלנו לחנך את הדורות הבאים בשל שחיקת הסמכות ההורית וסמכותם  של המורים ושל המבוגרים בכלל. בנוסף, תפוצתם של רעיונות ואג’נדות אלו מוגברת עשרות מונים בשל שימוש ברשתות חברתיות, שימוש בסרקאזם וציניות ומהדהדת בתיבת התהודה הגדולה בעולם – רשת האינטרנט.

כל אלו ישפיעו על רוב תושבי העולם (במיוחד משום שהם מגיעים בעיקר מארצות הברית, מובילת הדעה ברשתות החברתיות והמעצמה המובילה כיום) אבל בישראל המצב אף חמור בהרבה. 

הזיכרון האנושי, כפי שהסברנו קודם, בשונה מזה של המחשב, לא נשמר לנצח פעם אחת וניתן לקרוא בו שוב ושוב. על מנת שיישמר הוא נזקק לתחזוקה מתמדת על ידי שינון, הצמדה להרגלים קיימים, חיבור חזק לאירועים מרגשים בתדירות קבועה והוא גם מאד קשור לשפה (זו כנראה גם הסיבה לכך שאתם לא זוכרים אירועים שקרו לכם לפני שרכשתם יכולות שפה בסיסיות). מכאן מובן על דרך השלילה כיצד להשכיח דברים. 

הנדסת התודעה האגרסיבית שהחלה באיזור תקופת “העליה השלישית” ונמשכת למעשה עד ימינו, מחסלת באופן שיטתי ויעיל עוד ועוד שטחים בזיכרון האישי, הקולקטיבי והלאומי שלנו כעם. בעוד שלאומות העולם, תהיה ככל הנראה שהות כלשהי להתפכח מהטרנדים השונים האופפים אותן, בעבר אירועים בסדר גודל כזה יצרו טרנדי “נגד” לאומניים שיצרו מלחמות גדולות. אבל גם אם הפעם מדינות כמו ארה”ב תחליט לשנות כיוון ולזרוק את הטרנדים הללו לפח האשפה של ההיסטוריה, היא תוכל לעשות זאת. מדינת ישראל, מדינה שהיא המדינה היחידה לעם היהודי, מדינה קטנה מוקפת אויבים שרק מחכים להזדמנות, מדינה הקרועה בין אנשים וארגונים חזקים המתוקצבים היטב אשר מעוניינים להכחיד כל מה שמזכיר יהדות ובכך מחסלים, לכל הפחות אצל ישראלים רבים ודעת הקהל העולמית, את כל הזיקה של העם היהודי לארצו לבין מעטים כל כך המצליחים בקושי לשמר את הקשר המיוחד כל כך של היהודים ליהדותם ולמדינתם. מדינה כזו לא תהנה מהזדמנות חוזרת. לפחות לא בזמן הקרוב.

ב”שיר השירים רבה פ”ד” נכתב כך: “רבי הונא בשם בר קפרא אמר, בזכות ארבעה דברים נגאלו ישראל ממצרים, שלא שינו את שמם, ולא שינו את לשונם, ולא אמרו לשון הרע, ולא נמצא בהן אחד פרוץ בערוה.” השמות, השפה, אופן הדיבור שלנו והמוסר הבסיסי והפשוט שלנו, שהובילו בעבר לגאולתנו עשויים היום, בהיעדרם, להיות אלו שיביאו לחורבננו. אם עם הזיכרון יחליט לנטוש את תפקידו בתור אוצר הזיכרון העולמי ויחסל אותו באופן כה שיטתי אני באופן אישי מודאג מהתוצאות הרות האסון האפשריות.