תודעת השבט היהודי

Those who don’t learn from history are doomed to repeat it. Those who do learn from history are doomed to see others repeat it.

המלומד התוניסאי בן המאה ה-14, שנולד בתוניס ונפטר במצרים, אבו זיד ולי אלדין עבד אלרחמן בן מחמד בן ח’אלדון אלחצ’רמי, הידוע בשם הקצת יותר קליט “איבן ח’אלדון” תיאר בספרו “מוקדימה” את המסלול המעגלי (בדרך כלל) שבו נעות חברות אנושיות במיוחד במזרח התיכון. בתמצית זה נראה בערך כך:

1. עיקר האנושות חיה במדבר. במדבר קרקע פורייה ומים מתוקים הם משאב נדיר ביותר.
2. קבוצת אנשים שיושבת במדבר ומלוכדים מאד ביניהם בקשרי משפחה, מוצאת שטח אדמה פורה שיושביו מתמקדים במוזיקה, בענייני רוח ואומנות, תוקפת את יושביו באכזריות ובנחישות ולבסוף מתיישבת במקומו.
3. בניהם של אותה קבוצה, שומעים את הסיפורים מהוריהם ועדיין מחוברים ברמה כלשהי לקושי שהיה להוריהם להשיג את השטח הפורה ואת מקווי המים.
4. נכדיהם של אותה קבוצה כבר שומעים סיפורים מכלי שני ומתייחסים אליהם כמיתולוגיה ומתחילים לזנוח את ההגנה על אותם שטחים ומתחילים להתמקד באומנות ומוזיקה.
5. ניניהם של אותה קבוצה כבר עסוקים בעיקר במוזיקה, ענייני רוח ואומנות ומתייחסים בזלזול לסיפורים שעברו בירושה מאבותיהם.
6. קבוצת אנשים שיושבת במדבר ומלוכדים מאד ביניהם בקשרי משפחה, מוצאת את שטח האדמה הפורה של הקבוצה, מתנפלת עליהם באכזריות ונחישות ולבסוף מתיישבת במקומם.

תיאור תמציתי זה מתאר נכונה רבות מהחברות שחיו מאז ועד היום באזורי המדבר הערבי ובמזרח התיכון. כאשר מוחמד הגה את האיסלאם הוא למעשה ניסה לתעל את אותה תוקפנות כנגד הכופרים שאינם בני דת האיסלאם ולאחר שקיבל כתף קרה מהיהודים, תיעל את אותה תוקפנות אכזרית כנגד ה-“יאהוד”, בני העם היהודי.

הנצרות אשר בבסיסה סיפורו של ישוע הנוצרי אשר היה החלש אל מול היהודים ואל מול הרומאים, קיבעו לעצמם נרטיב של עזרה לחלש (אם כי יהודים סבלו מאד תחת השלטונות הנוצריים בהיותם אחראים למותו של ישוע הנוצרי על פי אמונתם). נרטיב זה כיום מנוצל לרעתם על ידי מוסלמים רבים כמכשיר אפקטיבי רב עוצמה להשתלטות וכיבוש איסלאמי הלכה למעשה של אירופה כולה כמעט אשר מתנהל בעצימות גבוהה ממש עכשיו בימינו אנו כפי שהיטיב לתאר זאת הסופר והעיתונאי הבריטי דאגלס מארי (Douglas Murray) בספרו “המוות המוזר של אירופה” (The Strange Death of Europe) שיצא לאור בשנת 2017.

לדעתי, היהדות, אשר גדלה וצמחה באותו אזור עליו דיבר איבן ח’אלדון ואשר הופיעה שנים רבות מאד לפניו, הכירה היטב את הסכנה באובדן הדרך של הדורות הצעירים והציעה לו פתרון אלגנטי.

היהדות כוללת חובה דתית לזכור מאורעות טרגיים היסטוריים רחוקים יותר ופחות. גם כאלו שהיתה להם השפעה לאומית כוללת אבל גם אירועים כאלו שהשפיעו על אדם או משפחה בודדת. הזכירה של אותם מאורעות מתבצע על ידי שינון מתמיד של פרטי המאורעות הללו על ידי המאמין. כמובן, באירועים טרגיים, שינון של הטראומה עלול להוביל אותנו חלילה לפוסט טראומה חמורה, אבל היהדות לא עוצרת כאן אלא ממשיכה וקובעת גם את אופן השינון, תדירותו והדגשים השונים בו באופן שישמור על בריאותנו מחד ועל לאומיותנו מאידך. לדוגמא, שיעבוד מצרים שהוא ללא ספק אירוע מכונן בחיי העם היהודי, שכן בסופו נהפכנו לעם עצמאי, הוא גם אירוע טראומטי מהמעלה הראשונה שכלל עפ”י המדרשים השונים הרג שיטתי של התינוקות הזכרים, שריפה של ילדים, שימוש בדם תינוקות יהודיים לצרכים פסבדו רפואיים של פרעה, הטלת עבודות שאינן הולמות באופן טבעי את מינו של העבד או השפחה היהודיים, שימוש ביהודים כבהמות לצורך חריש שדות ועוד. לכן, היהדות קובעת שאת השיעבוד עצמו אנחנו מזכירים באופן מפורט פעם בשנה בלבד בחג הפסח בעוד שאת היציאה ממצרים אנחנו מזכירים אינספור פעמים לאורך היום בתפילות, בקריאת שמע, בברכות השונות וכמובן בכל שבת בקידוש של הערב והבוקר.

בנוסף, גם חז”ל תיקנו תזכורות דומות לאירועים טרגיים אחרים כדוגמת חורבן שני בתי המקדש ואירועים נוספים שקרו בתשיעי בחודש אב ולאירועים שהובילו אליו כאשר בתשעה באב עצמו אנו מצווים לקרוא במגילת איכה ובקינות השונות תיאורים נוראים של רעב ומצור שבעקבותיו נשים אכלו את בשר ילדיהן. בפורים, ובשבת הסמוכה לו אנחנו נדרשים לזכור את אשר עשה לנו עמלק, עם שהוא וצאצאיו עד היום מנסים שוב ושוב להשמידנו השמדה טוטאלית ללא כל התגרות מצידנו. כמו כן, אדם שנעשה לו או למשפחתו נס מיוחד בו ניצל ממשהו מחוייב לעשות לעצמו פורים קטן פרטי.

בפסח עצמו, שהוא למעשה חג הזיכרון האולטימטיבי היהודי, חז”ל קבעו כללים מאד ספציפיים לאופן שבו צריך להזכיר את המאורעות הללו: מתחיל בגנאי (בשיעבוד, בטראגי) ומסיים בשבח (על ההצלה והניצחון), חייב לשאול שאלות ולענות עליהן גם אם הוא לבדו (!), כיצד לענות לכל סגנון של שאלה, כיצד להתמודד מול מציאות שהילדים או הנוער הצעיר לא שואל שאלות באופן טבעי (את פתח לו) ועוד.

לדעתי, חטאנו, כציבור בכך שלא עודדנו את ילדינו, נכדינו ונינינו לשאול ולהתעניין בסיפורי השואה של השורדים שיצאו את המחנות, בסיפורי העלייה של העולים מהארצות השונות, בסיפורי הקרבות של המלחמות השונות ולאלו שלא שאלו – לא פתחנו להם ולא ניסינו לגרום להם לשאול על כך ולדעתי אנו נחטא חטא אדיר אם לא נספר לנצח לדורות הבאים וגם לחיילים ונוער ואפילו ילדים רכים, את מה שאירע לנו בשמיני עצרת תשפ”ד. כמובן – לכל אחד באופן שמתאים לו ולהבנתו ולפי הכללים שקבעו חז”ל.

בנוסף, לדעתי, היות ובהכללה גסה ניתן לומר שבעוד שיהדות אשכנז שעלתה ארצה, פעמים לא מעטות עשתה זאת כדי להימלט מאימת הפוגרומים או השואה יהדות המזרח וצפון אפריקה שעלתה ארצה עשתה זאת למרות שבארץ מוצאם היה מצבם של היהודים טוב מאשר בארץ באותו זמן, התפתחו שני נרטיבים או תפיסות עולם: אחת הרואה במדינת ישראל מקום מפלט ואשר על כן, הוא מקום טוב כל עוד בחו”ל המצב נתפס כגרוע יותר או ככזה שעשוי להיות גרוע יותר. בתפיסה השניה מדינת ישראל היא מקום עדיף מסיבות תיאולוגיות אידאולוגיות על כל מקום אחר ללא קשר לתנאים החומריים בארץ ביחס למקומות אחרים.

לדעתי, שני תפיסות העולם הללו קבעו במידה רבה את האופן שבו תודעת השבט תועבר לדורות הבאים: אותם אלו שבליבם קינן הנרטיב של ארץ ישראל כמקום מפלט, כל עוד הצליחו לשמר את הזיכרון הקולקטיבי של הסכנות המאיימות בחו”ל, היו מסוגלים להמשיך להילחם עליה גם במישור הצבאי וגם במישור הדיפלומטי ולשמר תחושה של מלחמה על הבית. ברגע שדעכה במידת מה התחושה הזו אצל ניניהם של דור תש”ח, ומחירי הקוטג’ או המילקי החלו להיות נוחים יותר בברלין והיה נדמה כי פה בארץ ישראל דווקא מסוכן יותר מאשר בברלין/ארה”ב/שאר חו”ל, מקום המפלט השתנה וחלקם של אנשים אלו ירד מהארץ לחו”ל או ניסה “לייבא” את חו”ל לארץ על ידי ייבוא בסיטונות של טרנדים דוגמת הפוסט מודרניזם והפרוגרס. לעומת זאת, אלו שבליבם קינן הנרטיב של ארץ ישראל כמקום אידאלי מבחינה תיאולוגית או אידאולוגית היו מסוגלים לעמוד טוב יותר בתלאות ובקשיים המאפיינים חיים במזרח התיכון ומסוגלים להילחם על הארץ בכל המישורים באופן אגרסיבי יותר ולמשך זמן רב יותר ולהיות פחות מושפעים מטרנדים ואופנות מערביות אחרות.

חשוב לומר שאני לא חושב שיוצאי עדות המזרח נעלים באיזה אופן על יוצאי אשכנז. ההיפך הוא הנכון: אני סבור כי ככל שנעמיק את השילובים הבין עדתיים בתוכנו, נאפשר הכירות טובה יותר של אלו עם אלו ונייצר נרטיב מורכב יותר אשר מצד אחד מאפשר לכולם להבין את מעלותיה האינהרנטיות של ארץ ישראל אשר לא תלויות במצב הבטחוני או הגיאופוליטי באזור או בעולם בכלל, את החשיבות של ארץ ישראל כביתו היחיד האפשרי של העם היהודי, את העובדה הבלתי ניתנת לשינוי לגבי כוונות ההשמדה של שכנינו הערבים בעזה, באיו”ש, בשאר הארץ וכמובן גם במדינות השכנות לנו ואת הסכנות האורבות ליהודים בכל מקום בעולם ומצד שני, מאפשרת לנו חלון הצצה אל העולם ואפשרות לקחת רעיונות טובים או לקיים אינטראקציות טובות יותר עם שאר העולם אבל ממקום של זקיפות קומה ועמוד שדרה איתן המגובה באמונה עמוקה באקסיומה שארץ ישראל מאילת עד החרמון, מהירדן עד לים התיכון היא הארץ שלנו ושהדבר אינו זקוק להוכחה בדיוק כמו שאף מדינה ריבונית אחרת לא מתנצלת על גבולותיה כלפי מדינות אחרות.