על אייקידו, יהדות, השתלבות והובלה

לאחרונה, בהפתעה גמורה ובעצב אין קץ, נתבשרתי על פטירתו הפתאומית של ד"ר יונתן שגיב שהיה המורה שלי לאומנות הלחימה אייקידו.

במסכת אבות פרק ו', משנה ג' נכתב כך: "מַה דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא לָמַד מֵאֲחִיתוֹפֶל אֶלָּא שְׁנֵי דְבָרִים בִּלְבָד קְרָאוֹ רַבּוֹ אַלּוּפוֹ וּמְיֻדָּעוֹ, הַלּוֹמֵד מֵחֲבֵרוֹ פֶּרֶק אֶחָד אוֹ הֲלָכָה אֶחָת אוֹ פָּסוּק אֶחָד אוֹ דִבּוּר אֶחָד אוֹ אֲפִילוּ אוֹת אֶחָת עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁצָּרִיךְ לִנְהָג בּוֹ כָּבוֹד, וְאֵין כָּבוֹד אֶלָּא תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר "כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ וּתְמִימִים יִנְחֲלוּ טוֹב", וְאֵין טוֹב אֶלָּא תוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר "כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ". ואני, שלצערי הרב לא זכיתי ללמוד מד"ר יונתן שגיב אלא בסה"כ ארבע שנים בלבד, ארבע שנים שבהם זכיתי להיות בחברתו שעות בודדות בשבוע בלבד ולמדתי כל כך הרבה בתחומים כה רבים – נותרתי ללא מילים אשר מספיקות להביע את הכבוד הרב שהיה לי כלפיו בחייו ואת העצב עם לכתו הפתאומי. יהיו הדברים הבאים לזכרו ולעילוי נשמתו ותקווה לנחמה למשפחתו וחבריו.

בנוסף לפעילותו הענפה של יונתן בתחום האייקידו, הוא היה, כך הבנתי, מעביר שיעורים מבוקש בקהילתו. זכורה לי פעם אחת בחג השבועות שהבנתי שהוא מעביר שיעור במסגרת תיקון ליל שבועות וחשבתי להגיע לשמוע אותו אבל מסיבות טכניות שונות לא עלה בידי לעשות כן (וכאשר סיפרתי לו על כך באחד האימונים הוא היה ממש מופתע שבכלל חשבתי לעשות זאת…)

תוך כדי לימוד האייקידו המתובל בהסטוריה ויהדות לא פעם, כדרכו של יונתן, שמתי לב לדימיון הולך וגובר בין רעיונות שונים באייקידו לרעיונות ביהדות וחשבתי לאתגר את יונתן ולהציע לו להעביר שיעור בנושא. כעת, בנסיבות עצובות אלו אנסה לעשות זאת בעצמי כמיטב יכולתי.

כאמור, מזה כארבע שנים שאני מתאמן באומנות הלחימה היפנית אייקידו. כאשר ניסיתי להסביר לידידה בעבודה מה טיבה של אומנות לחימה זו הצגתי לה סרטון המדגים מספר טכניקות ותגובתה היתה: "אה, זה נראה כמו ריקוד".

האמת היא שהסיבה שהאייקידו נראה כך, לפחות בעיניי, היא שבשיטה זו ההשתלבות בתנועת התוקף הינה אחת מעקרונות היסוד בשיטה ומוגדרת כשלב מקדים הכרחי לצורך הובלת התוקף למצב שאותו לא תכנן מראש ומשם – לשליטה בתוקף ובאירוע.

להבנתי, אומנות האייקידו מבינה את הצורך בהשתלבות כצעד הכרחי מחד אבל מאד מתנגדת להיטמעות. כלומר – כל עוד ההשתלבות היא למטרת השגת השליטה ושמירה על ה"עצמי" ועל "גב זקוף" היא דבר רצוי והכרחי אבל ברגע בו המותקף הולך עם ההשתלבות עד הסוף לכיוון שאליו כיוון התוקף – הרי שהתוקף ישיג את מבוקשו וזה כמובן אינו דבר רצוי. גם היהדות לאורך כל ההיסטוריה ידעה בדיוק היכן וכיצד להשתלב עם המודרנה או אפילו עם עמי האזור שביקשו, בדרך כלל, לכלותינו ולהשמידנו, אבל השכילה לקחת מהם רק את החלק הנכון ודחתה בשׂוּם שׂכל את ההיטמעות וההתבוללות. הדוגמאות לכך הן רבות מספור אבל אפשר להזכיר בהקשר הזה את ההתייחסות של הרמב"ם לאריסטו, את הכוזרי לריה"ל שנכתב בסגנון דומה לדיאלוגים של סוקרטס ואפלטון וכמובן גם השתלבות באופנה ובאומנות תוך שמירה על ערכי הצניעות וכלה באופן השימוש בטכנולוגיה וחשמל בעת המודרנית תוך שמירה על קדושת השבת ויום טוב.

דוגמאות נוספות ואפילו קיצוניות יותר בעיני הן היחס היהודי לעבדות ול-"אשת יפת תואר". בעיני נראה כי היהדות התירה את המקרים האלו כסוג של השתלבות עם מה שהיה מקובל ואפילו נפוץ בעת העתיקה אבל הציבה מגבלות רבות מתאימות שגרמו בפועל לנורמות שאותן רצתה התורה באמת להנחיל לנו. לדוגמא, התורה התירה לאדם לקנות עבד עברי או למכור את ביתו לעבדות. אבל כשמתבוננים בפרטים מגלים שם מציאות אחרת לחלוטין: תנאיו של העבד מבחינת מזון, לינה וכדומה נדרשים להיות לפחות טובים כמו של אדונו. כך כתבה זאת הגמרא עצמה:

"כי טוב לו עמך – עמך במאכל ועמך במשתה, שלא תהא אתה אוכל פת נקיה והוא אוכל פת קיבר, אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש, אתה ישן על גבי מוכים והוא ישן על גבי התבן, מכאן אמרו: כל הקונה עבד עברי, כקונה אדון לעצמו."

נראה שבסופו של דבר, הנורמות הללו השתרשו בציבור הרחב דרך היהדות וההצלחה – היתה לא פחות ממסחררת עד כדי כך שהיום העבדות כמעט ואינה קיימת בעולם המערבי.

עקרון נוסף שאותו יונתן הדגיש לנו בשיעורי האייקידו היה "רגיעה בשליטה". בתחילת האימונים, אני מודה שהיה לי משונה לקבל את הרעיון של "רגיעה בשליטה", זה הרגיש לי כמו "תרתי דסתרי", דבר והיפוכו. פעמים רבות נהגתי להתלוצץ עם יונתן כשאיחרתי לאימון על כך שתרגלתי "רגיעה בשליטה" בבית כשהילדים היו עולים על העצבים…

עם הזמן למדתי להבין יותר שבאמת יש מידה של דימיון לא מבוטל בין הדברים. יונתן תמיד היה מנחה אותנו לפעול באופן רגוע ומחושב למרות שמדובר בסיטואציה מלחיצה של תקיפה בסכין או בחרב. בעיניי זה הזכיר מאד את סיפרי המוסר ואת יחסם המרחיק כלפי מידת הכעס ושבחם כלפי האיפוק והדיוק.

נראה לי שאפשר בהקשר הזה לציין משהו נוסף והוא האפקט שנוצר בין שני אנשים מעצם האינטראקציה ביניהם. יונתן הקפיד להסביר לנו רבות על זה שלמרות שזה מרגיש טבעי להקשיח את הגוף ולהגביה את השכמות בתגובה לאירוע מסכן חיים, הרי שבסופו של דבר צעד כזה יקשיח גם את התוקף ולמעשה ימנע את נטרולו. על כך כתב שלמה המלך במשלי: "כמים לפנים כן לב האדם לאדם", כלומר – באופן טבעי ולא מודע, אנחנו ניטה לחקות את האדם העומד מולנו, אם הוא צועק עלינו, ניטה לצעוק עליו חזרה איזה "למה מי אתה??!!" אבל, אם במקום זאת, נענה לו בשקט, נגרום לו להגיב באופן דומה (כמובן שאין לבלבל בין זה לבין "הגשת הלחי השניה" הקיימת בנצרות ושבעצם מאפשרת לתוקף להשיג את מבוקשו ודורשת איפוק לא הגיוני מקורבנו).

עקרון נוסף שתמיד מאתגר אותנו באימוני האייקידו (ושמשום מה לא היה נראה כאילו הוא בכלל קושי שמובן ליונתן…) הוא הצורך להישאר רך ורפוי תוך כדי ביצוע הטכניקה ולנצל את מירב האנרגיה של היריב לרעתו. ככל שהיינו מתאמנים יותר בלשמור על רכות התנועה, הטכניקה היתה מצליחה טוב יותר, הקושי הוא, כמובן, בלהצליח לעשות זאת בסיטואציות קרביות שמטבען מלחיצות מאד.

כמובן שנזכרתי מיד בביטוי שאמר רבי אלעזר בן רבי שמעון: "לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהיה קשה כארז" ובפתיחת הסוגיא: "טובה קללה שקילל אחיה השילוני את ישראל יותר מברכה שברכן בלעם הרשע. אחיה השילוני קללן בקנה, אמר להם לישראל 'והכה ה' את ישראל כאשר ינוד הקנה', מה קנה זה עומד במקום מים וגזעו מחליף ושרשיו מרובין, ואפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו – אין מזיזות אותו ממקומו, אלא הולך ובא עמהן, דממו הרוחות – עמד הקנה במקומו. אבל בלעם הרשע בירכן בארז, שנאמר 'כארזים (עלי מים)', מה ארז זה אינו עומד במקום מים ואין גזעו מחליף ואין שרשיו מרובין, אפילו כל הרוחות שבעולם נושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו, כיון שנשבה בו רוח דרומית – עוקרתו והופכתו על פניו". כלומר, הגמישות של הקנה, היא מה שמאפשר לו להשתלב עם תנועת הרוח ולאפשר לה לזרום מבלי להיפגע ממנה בעוד שקשיותו של הארז (כח מול כח), ברוח חזקה מספיק – יעקר ממקומו.

האמת היא שגם באייקידו, כמו גם בחיים היהודיים יש מקום לשתי התכונות גם יחד – לעיתים אנחנו נדרשים להניף את היד בתנוחת "אורינייטה" – היד הבלתי מתכופפת, ולפעמים, למעשה ברוב הפעמים – לשמור על רכות התנועה בשאר חלקי הגוף. גם בחיים היהודיים לפעמים אנו נדרשים להתנגד לאמונות ודעות מסויימות אפילו במחיר חיינו ולעיתים מצווה עלינו להשתלב בהם לצורך מיצוי הטוב שיש בהם. באותו הקשר נציין גם את דוד המלך שעליו נאמר המשפט "עדינו העצני" ויש שפירשו שידע מתי להיות עדין כמו תולעת ומתי להיות קשה כעץ.

בשונה למשל מן הנצרות, ששמה את הדגש על עבודת האל "בלב", היהדות מראה זאת שוב ושוב שהיהודי המאמין חייב, בנוסף לאמונתו התיאולוגית במישור המחשבתי/פילוסופי, לבצע פעולות פיזיות בגוף. כמובן שהדבר דומה גם באייקידו שכולל גם רעיונות מופשטים שמתורגמים כל הזמן לפעולות פיזיות ולהיפך. אפשר לתת לכך דוגמאות כמו למשל העמידה בתפילת העמידה, כריעה והשתחוויה בברכת "מודים", חיוב בקידוש בשבתות ומועדים, ברכות הנהנין ועוד. לדעתי, מדובר בתובנה עמוקה או ליתר דיוק – מספר תובנות עמוקות שכאלה.

ביניהן למשל היא התובנה שביצוע פעולות בגוף מסוגלות לשנות את מצבינו המנטלי. אם היית מציע טענה כזו לפני 20-30 שנה אנשים היו מוצאים את זה מצחיק ואבסורדי אבל כיום, אפילו חוקרי המוח מסכימים שהדבר נכון, דוגמא נפוצה לכך היא העובדה שהחזקת עיפרון בין השיניים לפרק זמן מסויים משפרת את מצב הרוח (https://www.melissahughes.rocks/post/put-a-pencil-in-your-mouth-seriously) או שאימוץ תנוחות גוף שונות ישנו את אופן החשיבה וההתנהגות שלנו באופן משמעותי (https://www.youtube.com/watch?v=RVmMeMcGc0Y). גם באייקידו ראינו זאת רבות כאשר ניסינו להשפיע על מנח הגוף על ידי מחשבה ("שורשים באדמה", "זרימה של מים מהידיים" ועוד) וגם להיפך (הקשחת הגוף מקשיחה גם את יכולת החשיבה על פתרון אפשרי למצב שהגענו אליו), בעיניי – לא מן הנמנע שתנוחות שונות שאנו מאמצים תוך כדי תפילה משנות ומתאימות את אופן החשיבה שלנו לנאמר.

כמו כן, פעולות גוף אלו משפיעות על זיכרון השריר. זיכרון מסוג זה הוא זיכרון שאמנם קשה ליצור אותו אבל מרגע שנוצר, קשה מאד להכחיד אותו (כמו ליסוע על אופניים). הזיכרון הזה הוא סוג של מנגנון שימור ידע בדיוק כמו שבתפילה מתקיימים יחסי גומלין כאלו שהתנועה מזמנת את המחשבה ולהיפך, גם באייקידו חוויתי את התופעה הזו לא פעם במיוחד באימון בעיניים עצומות שבו התנועה של התוקף (האוקה) בשילוב התנועה שבה היה מצוי מבצע הטכניקה (הנאגה) מזמנת תנועה מתאימה ללא מחשבה ספציפית על מיקומו של התוקף במרחב.

לסיכום, ניתן לדעתי למצוא עוד קווי דמיון רבים בין שתי תפיסות העולם האלו שהגיעו ממקומות רחוקים כל כך במישור הפיזי אך נראה שבמישורים אחרים הן קרובות הרבה יותר. לדעתי, דמיון כה רב בין היהדות שנולדה בין הפרת לחידקל שבמסופוטמיה לתרבות המזרח הרחוק ביפן כנראה מראה על עניין בסיסי ויסודי יותר וכנראה נכון יותר. פעמים רבות טענתי ואף הראיתי דוגמאות למכביר שהיהדות, דת ולאום שנאלצה, בשונה כמעט מכל דת ולאום אחרים הקיימים כיום, להתנתק מכל נכסיה הגשמיים והפיזיים בשלב יחסית מוקדם, פיתחה הבנה עמוקה מאד של טבע האדם ופיתחה כלים ושיטות להעברת ידע מדור לדור באופן מדוייק באופן מדהים. לכן, ככל שאני מגלה יותר, נראה כי היהדות טומנת בחובה שיטות אפקטיביות מאד להעברת זיכרון, לחידוד ושיפור ידע, ועוד.

בשולי הדברים, אוסיף ואומר כי בשל העובדה שעולמות אלו של אייקידו, יהדות ומידות טובות היו כל כך שזורים זה בזה ביונותן שהיה, כאמור, המורה הראשון והיחיד שלי לאייקידו, היה לי קשה לקבוע היכן מתחיל ונגמר כל תחום או האם בכלל תכונה מסויימת היא באמת תכונה מובנית באייקידו או שהיא פשוט עוד אחת מתכונותיו של יונתן ששילבו באופן כל כך הרמוני את העולמות האלו. למשל – בעיני יונתן היה דוגמא חיה לפסוק המפורסם מפרקי אבות (פרק ה', משנה ב'): "לא הביישן למד ולא הקפדן מלמד". הוא עודד אותי לשאול ולנסות מחד ומעולם לא הקפיד עלינו כשטעינו מאידך. ובאופן הזה הצליח להשיג, אצלי ואצל אחרים, הישגים לימודיים שהיו, לפחות עבורי – מעבר לכל דימיון. אינני יודע אם תכונות אלו הגיעו מהאייקידו עצמו ושיטותיו, מהידע התורני הרב שלו או פשוט משום שהיה… יונתן.

לעילוי נשמת יונתן בן טוביה.